נועם ירושלמי על מועד קסז

אותה ללועזות בלעז היינו שאינם מכירים בלה"ק וע"ז אומר אבל קורין אותה ללועזות בלעז דאינו יכול לומר והלועזות קורין אותה בלעז דא"כ יודע ב' הלשונות ואינו יוצא בלעז לדברי שמואל וע"ז אומר אבל קורין אותה ללועזות בלעז (פי' שאחר קורא ללועזות בלעז והקורא מכיר בשניהם. אלא שהלועז אינו מכיר בלשון הקודש וע"כ יצא הלועז)

וכל זה הוא לשמואל אבל לר' אלעזר אינו מוכח דלר"א הא דאמר קראה תרגום בכל לשון לא יצא היינו אם כתובה בלשון תרגום או בכל לשון והוא מכיר הכתב אלא שאינו יודע הלשון ע"כ לא יצא אבל קורין אותה ללועזות בלעז (פי' אם כתובה בלעז כמו שמפרש ר"א בירושלמי והוא שתהא כתובה בלעז וע"ז אומר אבל קורין אותה ללועזות בלעז. פי' אם הוא אינו מכיר רק בלעז והיא כתובה בלעז ע"כ יצא. והלועז ששמע אשורית יצא והא דקאמר אבל קורין אותה ללועזות בלעז הוא מפני שצריך לומר והלועז ששמע אשורית יצא. וע"כ תנא תחילה נמי אבל קורין אותה ללועזות בלעז וזהו לר"א אבל לשמואל שמפרש מתניתין כולה בלה"ק לפי"ז יהי' מוכח הדין דאם יודע בלעז ואשורית לא יצא בלעז

וע"ז אומר ר' אבהו בשם ר' אלעזר יודע אשורית ויודע לעז אינו מוציא בה בלעז (כצ"ל) בלעז יוצא בה בלעז ופי' כל זה לדברי שמואל)

וע"ז אומר מהו שיוציא ידי אחרים בלעז ייבא כהדא כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן פי' שמקשה דא"כ הקשה לשמואל דאיך תנן אבל קורין אותה ללועזות בלעז דא"כ אם קורא מה שכתובה בלה"ק בלעז א"כ מבין ב' הלשונו' וא"כ כיון דמוקי מתני' שכתובה בלה"ק והא דקראה הרגום בכל לשון לא יצא אעפ"י שודאי מבין בלה"ק ובתרגום אעפ"כ אינו יוצא והטעם הוא דאמר שמואל הי' כתובה כהלכתה הלעז יוצא בה בלעז היינו כיון שהוא מבין הלעז מתוך הל"ק א"כ הוי כמו שכ' הלעז כיון שהוא הפירוש של לה"ק והוא אינו מבין רק לעז אבל אם יודע שניהם אינו יוצא רק בלשון הקודש כיון שהוא יודע לה"ק ג"כ א"כ אין צריך לפירוש של הלעז. וא"כ אם הוא קורא בלעז הוי כמו שקרא ע"פ כיון שהוא מבין הענין על ידי לשון הקודש גם כן אבל לפי מה שמפרש ר"א דמיירי שכתובה בלעז א"כ הא דתנן אבל קורין אותה ללועזות בלעז א"כ צריך שתהא כתובה בלעז והא דלא קאמר דאם הלועז בעצמו קרא היינו דמשמיענו דאף שהקורא מבין בלה"ק ג"כ אפ"ה מוציא את חבירו בלעז. ולדידי' ודאי ס"ל דאף שיודע לה"ק נ"כ אעפ"כ יוצא בלעז וכן כתב הט"א דקמל"ן דאעפ"י שהקורא יודע לשון הקודש אעפ"כ מוציא את הלועז בלעז כתב הט"א דתקשה להירושלמי ממתניתין וכתב שם דהאי ירושל' ח משבשתא היא

ולפי מה שביארתי ניחא שפיר דהירושלמי לא קאמר רק לשמואל דלשמואל מוכח ממתניתין דתנן קראה תרגום בכל לשון לא יצא למאי דמוקי שמואל דמיירי בכתובה בלה"ק א"כ כיון שהוא קורא תרגום א"כ מבין בשני הלשונות ואפ"ה אמרינן דלא יצא וצריך לומר הטעם משום דיודע לה"ק ג"כ וכמו שביארתי וע"ז מקשה ר"א דא"כ איך תנן אבל קורין אותה ללועזות בלעז דא"כ כיון דהקורא מבין בשני הלשונות דהא קורא מתוך לה"ק בלעז וא"כ איך מוציא את אחרים

וכן הא דאיתא בירושלמי (פ"ז דסוטה) ר' לוי בר חיתה אזיל לקיסרין שמע קלון קריין שמע אלוניסתון בעא מעכבתון שמע ר' יוסי ואיקפד אמר כך אומר אני מי שאינו יודע לקרות אשורית לא יקרינה כל עיקר אלא יוצא בכל לשון שהוא יודע השיב ר' ברכי' הרי מגילת אסתר הי' יודע לקרותה אשורית ולעז אינו יוצא בה אלא אשורית בלעז יוצא בה בלעז וכן יוצא בה בכל לשון שהוא יודע זהו ג"כ אליבא דשמואל ולא אליבא דר' אלעזר והכי משמע מדמדמי קריאת המגילה לשמע דלר' אלעזר הא דיודע בלעז יוצא בה בלעז היינו שכתובה בלעז וא"כ הא דידע לה"ק איפשר דלא יצא מצד דצריך לקרות המגילה שכתובה בלה"ק ואם כן מהו הדימוי לקריאת שמע]

אבל לשמואל ניח' שפיר דמדמי למתני' דאבל קורין אותה ללועזות בלעז היינו שכתובה כהלכתה בלה"ק ואעפ"כ כיון שאינו יודע רק לעז לא הוי ע"פ כיון שהוא אינו מבין לה"ק בעצמה א"כ הלשון הזה הוא פירושו של לה"ק וע"כ יצא משא"כ למי שיודע לה"ק בעצמה א"כ הוי כמו שקראה בע"פ והכא נמי יש לומר לענין ק"ש דאם יודע לה"ק צריך לקרותה בלה"ק כיון שא"צ ללעז ע"כ צריך לקרותה בלה"ק. משא"כ אם אינו יודע לה"ק א"כ אותו הלעז הוא פירושו של לשון הקודש על כן יוצא בכל לשון

[וכ"ת א"כ תקשה לשמואל מה שמקשה ר"א יודע לה"ק ויודע לעז מהו שיוציא בה ידי אחרים בלעז ייבא כהדא כל שאינו חייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן וא"כ איך יתפרש המשנה אבל קורין ללועזות בלעז אף שהוא יודע לשון הקודש

אך איפשר ליישב דשמואל סובר הרהור כדיבור דמי. וא"כ יצא הקורא בדיעבד ע"י הרהור דכיון דקורא מתוך לה"ק בלעז א"כ מהרהר בלשון הקודש ג"כ וע"כ יצא בדיעבד ע"י הרהור ואע"ג דלכתחילה אינו יוצא ע"י הרהור דהא צריך לכתחילה להשמיע לאזניו אעפ"כ כיון שבדיעבד יצא יכול להוציא אחרים וכמו דאיתא בירושלמי לקמן (פ"ב דמגילה) בן כרך מהו שיוציא את בן עיר ידי חובתו ייבא כהדא כל שאינו חייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן או ייבא כהדא דאמר ר' חלבו כו' הכל יוצאין בארבעה עשר שהוא זמן קריאתה (פי' אע"ג דזהו דוקא בדיעבד וכמו דאמרי' בירושלמי (ריש מגילה) אמר ר' יוסי לר' אחא לא מסתברא לשעבר אבל לבא לא אף על פי כן כיון שהוא יצא בדיעבד נקרא מחוייב בדבר ויכול להוציא אחרים

וכן ביארתי בספרי נועם ירושלמי (פ"ב דברכות) וכן (בפ"ב דמגילה) רב חסדא אמר לית כאן חרש באשגרת לשון היא מתניתא וביארתי שם כיון דחרש בר חיובא הוא דהא דצריך השומע להשמיע לאזניו הוא רק לכתחילה וע"כ יכול להוציאו אחרים דשומע כעונה והבאתי ראיה מהא דבן כרך שמוציא את בן עיר והוא כיון דבדיעבד יצא ע"כ הוי בר חיובא וה"נ לשמואל יודע בלה"ק יכול להוציא אחרים בלעז דהא הוא יוצא בדיעבד ע"י הרהור שהוא מהרהר בלשון הקודש ובדיעבד יצא בהרהור וכ"ת אמאי אין חש"ו מוציא את הרבים ידי חובתן כיון שאינם מחוייבין ע"כ אינם יכולים להוציא אחרים ידי חובתן מ"מ אמאי אינם יוצאים בדיעבד בהרהור כבר תירץ ע"ז הש"א דכיון דהוא אינו מחוייב בדבר ע"כ אף שמהרהרים מ"מ הוי כקורא על פה וע"כ לא יצא והיינו להוציא אחרים אבל מי שיודע בלה"ק והוא קורא אותה ללועזות בלעז. וא"כ כיון שמהרהר בלשון הקודש ע"כ יוצא בדיעבד וע"כ הוי בר חיובא ויכול להוציא אחרים

וכ"ת א"כ מאי פריך ר' אלעזר דכיון דאינו יוצא א"כ איך מוציא אחרים אך זהו דוקא לשמואל דהוא סובר דהרהור כדיבור דמי אבל ר' אלעזר סובר דהרהור לאו כדיבור דמי וכמו דאמרינן בברכות (ד' ב') אמר רבינא זאת אומרת הרהור כדיבור דמי כו' ורב חסדא אמר הרהור לאו כדיבור דמי דאי כו' יוציא בשפתיו ואלא מאי הרהור לאו כדיבור דמי למה מהרהר אמר ר' אלעזר כדי שלא יהיו העולם עסוקין בו והוא יושב בטל וכתבו התוס' ור"ח פי' דהלכה כרב חסדא מדמתרצי שם רב אדא ור' אלעזר למילתיה ש"מ כוותיה קיימא ולא יצא בק"ש בהרהור אלמא דר' אלעזר סובר דהרהור לאו כדיבור דמי וע"כ מקשה לשמואל דאיך מוציא אחרים אבל שמואל איפשר שסובר דהרהור כדיבור דמי

וע"כ הש"ס דילן סובר דהלכה דהרהור לאו כדיבור דמי כמו שכתבו התוס' ע"כ אינם יכולים לפרש המשנה כשמואל דא"כ תקשה דאיך קורא אותה בלעז דכיון שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא הרבים ידי חובתן וא"כ צריך לפרש המשנה דמיירי שכתובה בלעז וכמו דמסיק וכמו דאמרינן במגילה (ד' י"ח) אלא מתניתין בברייתא כו' וא"כ הא דקראה בתרגום או בכל לשון לא יצא היינו שכתובה תרגום או בכל לשון והוא אינו מבין הלשון אבל קורין אותה ללועזות בלעז היינו שמבין הלשון והא דנקט אבל קורין אותה ללועזות בלעז היינו להורות דאפי' אם הוא מבין בלה"ק נמי יכול להוציא אחרים והוא משום שהוא יוצא בה ג"כ וא"כ לפי הש"ס דילן צריך להיות הדין דאם יכול הוא בלשון הקודש ובלעז ג"כ וקרא מן המגילה הכתובה בלעז יצא ג"כ וכמו שכתב הר"ן דלא כשיטת הירושלמי וכמו שביארתי דהש"ס דילן לא סבר הכי ודו"ק]

שם (ה"ב) הי' כותבה הדא אמרה שהוא מותר בעשיית מלאכה (פי' דמדקתני הי' כותבה כו' אם כיון לבו יצא א"כ מוכח דפורים מותר בעשיית מלאכה וע"ז משני בארבעה עשר בכרכים והנה הק"ע כתב נאמר בי"ד בכרכי' כגון שחל ט"ו בשבת והן קורין בע"ש בי"ד ומותרין בעשיית מלאכה) דאין איסור עשיית מלאכה אלא ביום י"ד לעיירות וט"ו לכרכים והר"ן כתב וגרסינן בירושלמי הדא אמרה שהוא מותר בעשיית מלאכה נאמר בי"ד בכרכים ומהא משמע דאפי' נימא דפורים אסור בעשיית מלאכה כו' ולמאן דאית לי' כו' אלא בזמנו ואעפ"י שי"ד זמן קריאה לכל וא"צ לומר לבני הכפרים המקדימין ליום הכניסה שהם מותרין במלאכה שאין זה זמן קריאתה אלא מדין הקדמה בלבד והא דנקט בירושלמי בני כרכין הקורין בי"ד לרבותא נקטי אעפ"י