נועם ירושלמי על מועד קכב

עליו בשחרית ושלא יגעו אחיו הכהנים דמה איכפת לן אם היו מזין עליו בערב וא"כ היו יכולים אחיו הכהנים ליגע בו ואיפשר לומר דהאי תנא סובר דהזאה בזמנה מצוה כמו טבילה בזמנה וכמו דאמרינן ביומא (ד' ח') ר"מ סבר מקשינן הזאה לטבילה וא"כ צריך לטובלו בשחרית דכיון דהזאה בזמנה מצוה א"כ צריך לראות שלא לשהות בטומאתו וא"כ צריך להזות עליו בשחרית. וע"כ לא היו אחיו הכהנים נוגעים בו שלא יטמא אותם לאחר הזאה משא"כ ביום הכפורים שהיו מזין עליו בסוף היום מחמת שהי' צריך לעבוד עבודה כל היום בכדי לחנכו. וע"כ היו נוגעין בו ואין חוששין דילמא יגעו בו אחר הזאה וקודם טבילה דאם יטמאו יטבילו ועבדי הערב שמש וע"כ אחיו הכהנים נוגעין בו]

ועוד נראה לי לבאר במה שכתבתי בספרי נ"י (בא"כ) והבאתי מה שכתב המ"ל ד"ה אבות הטומאה (פי"ט) וז"ל ועוד אני מסתפק דכפי הנראה מדברי הר"ש רפ"ה דטהרות דאפי' לר' עקיבא ור"י אינו אלא חומרא בעלמא דמצרכי להצריכו טבילה והזאה שמא היום ולמחר יתברר הדבר דהתינח טבילה לא נפיק ריעותא אם אנו מצריכין אותו משום חומרא אבל הזאה כיון דמן הדין לא היה צריך נמצא שאנו מטמאין אותו בידים שהרי הנוגע במי חטאת שלא לצורך הזאה טמא וכמ"ש רבינו רפט"ו מה' פרה אדומה וכן המזה נטמא שא"א להזין בלא היסט ואילו כיון דתקנת חכמים הוא להזות עליו נמצא שהוא לצורך הזיה וכשהוא לצורך אינן מטמאים ומיהו כשראיתי לרבינו כשהביא דין דרבי ינאי לא הזכיר כי אם טבילה. אלמא דבהזיה לא החמיר להזות עליו שלא לצורך ולפי זה דין זה לא נאמר כי אם בטומאת שרץ אבל בטומאת מת לא אמרינן זילו טבילו כיון דהטבילה לא מהני בלא הזאה כלל

והשעה"מ בהלכו' מקוואות כתב ליישב הא שכתבו התוס' בכתובות (דף כז) דלהכי נקט ועשה טהרות דלענין האדם אנו מזקיקים שניהם לטבול ולהזות פן יבואו לטומאה ודאית אם יגעו שניהם בככר אחד דאמאי לא כתבו בפשיטות דלגברי ודאי דמצרכינן טבילה משום דר' ינאי כמו דאמרינן בע"ג (ד' ל"ו) וכה"ג כתבו התוס' בעירובין (דף ל"ו) ע"ש ותירץ השעה"מ דמשום דמשמע להו ההוא דב' שבילין איירי בטומאת מת וע"כ אי משום דר' ינאי דאמר הא מי' דבשקעתי' דנהרא זילו טבולו לא הוי מחמרינן בטומאת מת דאי איפשר בלא הזאה ולא הוי מטמאינן להו בידים אלא דלגבי שבילין דמדינא מצרכינן טבילה שמא יבואו לידי טומאה ודאית ומקרי שפיר הזאה לצורך

ותמיהני מאוד על המ"ל והשעה"מ שמה נסתפקו אם מצרכינן הזאה משום חומרא דרבנן אם זה נחשב כהזאה ואינו טמא או שמא נחשב כנגיעה והוא טמא. דהא בפ"ק דיומא (דף י"ב) דתנן התם כל שבעת הימים הוא זורק את הדם וקאמר בגמ' מאן תנא אמר רב חסדא דלא כרבי עקיבא דאי כר"ע האמר טהור שנפלה עליו הזאה טמאתו משמע דלרבנן אע"ג דליכא טומאה ודאית רק שהחמירו דילמא נטמא ומשום מעלה בעלמא אפ"ה טהור ולא הוי כמגע כיון דהוי דרך הזאה. וא"כ חזינן דאע"ג דאין צריך בודאי הזאה כי אם רק משום חשש טהור לרבנן כיון דהוי דרך הזאה והכא נמי אם ההזאה הוא משום חומרא בעלמא אפ"ה הוי דרך הזאה וטהור

[וביותר תמוה דאיך כתב כן המ"ל לר"ע דכיון דהוי דרך הזאה טהור הוא לר"ע דהא כיון שהוא טהור מן הדין ודאי ההזאה מטמאתו וכמו דפריך הש"ס התם לר"ע היכי עביד עבודה ומסיק דעביד עבודה כולי יומא ולפני' מזו עלי' וטביל ועביד הערב שמש אלמא אעפ"י שצריך להזות אפ"ה אם הוא טהור ההזאה מטמאתו דהא ר"ע דריש והזה הטהור על הטמא על הטמא טהור ועל הטהור טמא וא"כ איך כתב המ"ל דלר"ע כיון שהוא דרך הזאה אין ההזאה מטמאתו דזהו דוקא אליבא דרבנן דאמרי ההוא למזה ומזין עליו טהור ונוגע טמא וע"כ כיון שהצריכו חכמים הזאה ע"כ הוי כמו דרך הזאה ולא דרך נגיעה. אבל ר"ע דדריש והזה הטהור על הטמא טהור ועל הטהור טמא וא"כ אפי' מה שהוא בדרך הזאה טמא]

והנה כעת נראה לי לתרץ על מה שהקשיתי על המ"ל והשעה"מ שמה נסתפקו אם מצרכינן הזאה משום חומרא דרבנן וא"כ הוי כהזאה ואינו מטמא מהא דיומא דף יד) דתנן התם כל שבעת הימים הוא זורק את הדם וקאמר בגמ' מאן תנא אמר רב חסדא דלא כר"ע דאי ר"ע האמר טהור שנפלה עליו הזאה טמאתו משמע דלרבנן אע"ג דליכא טומאה ודאית רק שהחמירו דילמא נטמא ומשום מעלה בעלמא ואפ"ה טהור ולא הוי כנוגע כיון דהוי דרך הזאה איפשר לומר דזהו דוקא בשבעת ימים שלפני יוה"כ שזהו משום קדושה ולא משום טומאה וא"כ כיון שזהו אינו משום ספק טומאה ואעפ"י שלא נטמא אעפ"כ מזין עליו ע"כ הוי דרך הזאה כיון דלאו משום ספק הוא מה שאין כן ההזאה שהוא מחמת ספק ע"כ לא הוי רק בתורת ספק וע"כ אם לא נטמא הוי טמא ואם כן אין ראיה מההזאה שלפני יוה"כ

ואיפשר לומר דהטעם הא דאמר מה בין כהן השורף את הפרה לכה"ג ביוה"כ שזה אפרשהו בטהרה ואין אחיו הכהנים נוגעים בו וזה אפרשתו בקדושה ואחיו הכהנים נוגעים בו הוא נמי כמו שביארתי לקמן על הא דתני על זה ועל זה היו מזין עליו מכל חטאות שהיה שם כדי שיכנסו המים תחת דם דברי ר' יהודה דר"י לטעמיה שסובר דטומאה הותרה בציבור וע"כ אמר שהיה משום קדושה כמו במילואים ונכנסו המים תחת הדם דלאו משום חשש טומאה הוא וע"כ אמר שזה אפרשתו בקדושה משא"כ בפרה אדומה דלא הוי רק קרבן יחיד כמו שכתבו התוס' ביומא (ד' ק) בד"ה ר' יוסי סבר טומאה הותרה הוא בציבור וכתבו התוס' תימא א"כ גבי פרה אמאי סגי בג' ובשביעי הא לאו קרבן ציבור הוא וע"כ כיון דגבי פרה לא הותר בציבור וע"כ אפרשתו בטהרה ואם כן ההזאה הוא רק מחמת ספק ואם כן דילמא היא טהור ונטמא וע"כ אין אחיו הכהנים נוגעים בו שלא יטמאו ממנו אחיו הכהנים כיון שאם הוא טהור נטמא מחמת הזאתו מה שאין כן בכה"ג ביום הכיפורים

וע"כ אומר מה בין כהן השורף את הפרה לכה"ג ביוה"כ שזה אפרשתו בטהר' ואין אחיו הכהני' נוגעי' בו דכיון שההזאה הוא משום ספק טומאה וע"כ אין אחיו הכהנים נוגעים בו כדי שלא יטמאו ממנו וזה אפרשתו בקדושה ואחיו הכהנים נוגעים בו שזהו הוי הזאה ודאית. וע"כ הוי כדרך הזאה ואחיו הכהנים נוגעים בו וע"כ ניחא דלרבנן מזה מיד ואח"כ עובד עבודה כמו דמשמע ביומא (ד' יד) משא"כ לרבי עקיבא שאומר דעל הטהור טמא ואם כן נטמא מחמת הזאתו כיון שהוא טהור ודאי ע"כ עביד עבודה כולי יומא ולפני' מזו עלי' ועביד הערב שמש לפי זה גבי כה"ג ביום הכפורים נמי מזין בצפרא לרבנן ואפ"ה עובד עבודה כל היום ואחיו הכהנים נוגעים בו כיון דהוי כדרך הזאה מה שאין כן בפרה דהתם הוי משום ספק טומאה ודו"ק

[והא דקאמר בירושלמי (ה"ב) ואינו טמא משום הזייתו וא"ר יוסי בר בון משהי' מקריב קרבנותיו היו מזין עליו זהו לדברי ר"ע שאומר דעל הטהור טמא ועל הטמא טהור וכמו דאמרינן בש"ס דילן ביומא (ד' י"ד) אבל לא לדברי רבנן דאמרו כל שהוא דרך הזאה טהור]

שם אמר ר' אליעזר בר' יוסי פשוט הוא לן שבחלוק לבן שימש משה בכהונה גדולה ולא שרתה שכינה על ידיו וכיון שלבש אהרן בגדי כהונה גדולה ושימש שרתה שכינה על ידיו מה טעמא כי היום ה' נראה אליכם ר' יוסי בר' חנינא בעי עשירית האיפה האיך קרבה חצי' קרבה או שלימים קרבה מן מה דכתיב ויבוא משה ואהרן אל אוהל מועד מלמד שלא בא עמו אלא ללמדו על מעשה הקטורת הדא אמרה חציים קריבה אין תימר שלימה קריבה ניתני על מעשה קטורת ועל עשירית האיפה

[והנה הק"ע פי' עשירית האיפה היא מנחת חביתין שהכה"ג מקריב בכל יום מחציתה בבוקר ומחציתה בערב מיבעי' ליה איך היה נקרבת ביום השמיני למילואים חצי' קריבה לא הקריבו אלא בין הערבים ובבוקר לא הי' אהרן עדיין כה"ג או דילמא הקריבו מחצית בבוקר ומחצית בין הערבים כבשאר ימים ובש"ק הקשה דאמאי קאי אי אחצי של שחר קשיא ממ"נ אם היה משה דינו ככה"ג למה לא יקריב לחצאין ואם אין דינו ככה"ג לא יקריב כלום כיון שעדיין לא היו חביתין ואי בחצי של בין הערבים איירי למה לא יקריב לחצאין לא יהא אלא שמינו כהן אחר תמיד של שחר שמקריב בין הערבים לחצאין וי"ל דקאי אשל שחרית ומספקא ליה אי הוי כאילו כבר נתקבל אהרן לכה"ג ומקריבין חביתין או דילמא הוי כאילו אין כאן כלל כהן גדול ולא הקריבו אלא בין הערבים עכ"ל

והנה הק"ע שגה בזה וכן הפ"מ והוא דהאיבעי' הוא דחביתין לא ה"ה קרב תחילה קודם שנתחנך למ"ד בזבחים (ד' ק"א)