נועם ירושלמי על מועד קטו

השלמים כו' ופשטא דמתני' הכי משמע דהקדים החטאת ולדברי התוס' שכתבו דלר"י שלמים קודם קשה דלא הקשו בזבחים (דף צ') מדברי ר"י הללו שהרי הקשה מדברי ר"א ואמרו למקראה הקדימה הכתוב ולפי מה שביארתי הוא מפורש בירושלמי דר"י לא פליג אהא דהחטאת קודמת והא שכתב הרמב"ם תגלחת הטהרה כיצד הוא כשיגמור הנזיר ימי נזירותיו מביא שלש בהמות כבש לעולה וכבשה לחטאת ואיל לשלמים וא"כ היה צריך להפריש תחילה החטאת אך שהרמב"ם כתב כמו שכתוב במקרא והקריב את קרבנו כו' כבש בן שנתו תמים א' לעולה וכבשה אחת בת שנתה תמימה לחטאת ואיל א' תמים לשלמים ואע"ג דבהקרבה החטאת קודמת אך כאן התירה התורה להקדיש מחוסר זמן כמו דאיתא בירושלמי

ובזה יתבאר הא דאמרינן בזבחים (דף צ) אמר רבא למקראה הקדימה הכתוב ופירש"י שתהא נקראת בענין תחילה. אבל בעבודתו חטאת קודמת כו' והתו' כ' למקראה הקדימה הכתוב פי' בקונט' שתהא נקראת בענין תחילה ותימא מה חידוש הוא זה ומפרש הר"ר חיים להקדישה תחילה שיקדיש העולה קודם החטאת אבל להקריב חטאת קודמת והא דתנן וכן בהקדישה מתני' לא מיירי ביולדת אע"ג דמשמע קצת דאכל מה דתנן חטאת קודמת לעולה בהקרבה בכל הנהו וכן בהקדישה וק' לפירושו מהא דאמרינן בערכין (ד כא) חייבי חטאו' אין ממשכנין אותן חייבי עולו' ממשכנין אותן ופעמים שחייבי עולות אין ממשכנין אותן ופריך מאי ניהו אי נימא עולו' יולדו' פי' דא"צ למשכנה משום דאי איפש' לה להביא חטא' עד שתביא עולתה והאמר רבא למקראה הקדימה הכתוב ואי כפירוש הר"ר חיים כיון דצריכה להקדיש עול' קודם לחטאת א"כ אין צריך למשכן וע"כ תביא שתיהן עכ"ל

אבל לפי מה שביארתי מהירושלמי ניחא דהא דאמרי' למקראה הקדימה הכתו' הוא דלא כמו שפי' הר"ר חיים שהדין הוא להקדישה תחילה אלא שמותר להקדישה תחילה וכמו דאיתא בירושלמי כאן התורה התירה להקדיש מחוסר זמן. וה"נ ביולדת למקראה הקדימה הכתוב פי' שמותר להקדיש תחילה ולפי"ז לא קשה מההיא דערכין דקאמר ופעמים שחייבי עולות אין ממשכנין אותה ופריך מאי ניהו אילימא עולות יולדו' (פי' שאין צריך למשכנה משום דאי איפשר להביא חטאת עד שתביא עולתה והאמר רבה למקראה הקדימה הכתוב (פי' שמותר להקדיש העולה קודם החטאת וכאן התירה התורה להקדיש מחוסר זמן ואם כן אמאי אין ממשכנין הא יכול נמי להקדיש החטאת תחילה גם כן ולהקריבה ודו"ק

וע"ז אומר אמר ר' יוסי בר' בון כל שבעה אין אומר לו הבא מכאן ואילך אומר לו הבא (פי' דר' יוסי בר' בון פליג אהא דאמר תחילה שבמצורע ובנזיר כיון דעיקר הכתוב הוא שהתירה התורה להקדיש מחוסר זמן ע"כ אינו עובר בב"ה) ור' יוסי ברבי בון פליג דאע"פ שהכתוב משמיענו שמותר להקדיש מחוסר זמן אעפ"כ עובר בב"ת וכל שבעה אין אומרים לו הבא מכאן ואילך אומרים לו הבא ועובר בבל תאחר

וע"ז אומר מתניתא פליגא על ר' יוסי בר' בון כולהם מתכווני' ומביאין קרבנותיהם ברגל (פי' דקאי אמתני' דתנן במוע"ק (דף י"ג) דתנן ואלו מגלחין במועד הבא ממדינת הים כו' והנזיר והמצורע מטומאתו לטהרתו) והנה בש"ס דילן במועד קטן (דף י"ז) אמרינן הני כל אלו שאמרו מותרים לגלח במועד בשלא היה להם פנאי אבל אם היה להם פנאי אסורים נזיר ומצורע אע"פ שהיה להם פנאי מותרים שלא ישהו קרבנותיהם ברגל וע"ז אומר מתניתא פליגא על ר' יוסי בר' בון שאמר דבנזיר ומצורע איכא בל תאחר וכל שבעה אין אומרים לו הבא מכאן ואילך אומרים לו הבא וא"כ איך הניא דכולהם מתכוונים ומביאין קרבנותיהם ברגל דא"כ עובר בבל תאחר

וע"ז אומר ניחא נזיר מצורע לא מחוסר כיפורים הוא (פי' שאומר דהך ברייתא קשיא אפי' אי אמרינן דנזיר ומצורע אינם עוברים על בל תאחר דכל דבר שבא להתיר אינו עובר מ"מ קשיא דתינח דנזיר מתכוין ומביא קרבנותיו ברגל משום דליכא ב"ת דכל שבא להתיר אינו עיבר על בל האחר) מצורע לא מחוסר כיפורים הוא וא"כ אפי' אי ליכא בל תאחר מ"מ איך מתכוין להביא קרבנותיו ברגל א"כ יהיה ברגל מחוסר כיפורים הוא עד שיביא קרבנותיו וא"כ מבטל מצות שמחה שהוא בכל יום (והא דלא קשיא ליה ממצות ראיה דאיפשר דהברייתא סוברת דכולהון תשלומין זה לזה ע"כ אע"ג דביו"ט ראשון הוי מחוסר כיפורים אעפ"כ יש לו תשלומין בשאר הימים ועוד ביארתי במ"א כיון שאם היה יכול להביא קרבנותיו ביו"ט היה מביא עולת ראיה ושלמי חגיגה אך שאינו יכול להביא מחמת שהוא מחוסר כיפורים והקרבנות אינו יכול להביא ביו"ט א"כ הוא מעוכב מחמת היום וכל שהוא מעוכב מחמת היום יש לו תשלומין ולא דמי לחיגר ביום ראשון ונתפשט בשני וכמי שכתבו התוס' בריש חגיגה (ד' ב')

עכ"פ קשיא משלמי שמחה דאיך תנן כולהם מתכוונים ומביאים קרבנותיהם ברגל הא מבטל שלמי שמחה שבכל יום: וא"כ בלא"ה קשיא הך ברייתא וא"כ ליכא לאקשויי מזו הברייתא לר' יוסי בר' בון דניחא נזיר מצורע לאו מחוסר כיפורים הוא והא תנינן ההלל והשמחה שמונה

וע"ז משני פתר לה בנזיר (פי' הא דתנן כולהם מתכוונים זה קאי אנזיר ולא אמצורע דמצורע הוי מחוסר כיפורים אם יעכב קרבנותיו עד הרגל אלא דקאי אנזיר) וא"כ כיון דהברייתא ניחא שפיר א"כ קשיא על דר' יוסי בר' בון שאמר דכל שבעה אין אומרים לו הבא מכאן ואילך אומרים לו הבא א"כ יש בל תאחר בנזיר וקשה עליו מהברייתא דתניא כולם מתכוונים ומביאין קרבנותיהם ברגל

וע"ז אומר חתני' דר' לוי בעי רישא אתון פתרין בנזיר וסיפא במצורע (פי' רישא הוא הא דתניא כולהם מתכוונים דזה לא מצי קאי רק על נזיר דהא מצורע אין לו לכוין ולהביא קרבנותיו ברגל דהא הוי מחוסר כיפורים ואנן תנן ההלל והשמחה שמונה). וסיפא במצורע (פי' סיפא הוא הא דתניא ומביאין קרבנותיהם ברגל דהיינו אם לא הביא מתחילה א"כ אף מצורע צריך להביא קרבנותיו ברגל שלא ישהה קרבנותיו וכמו דאמרינן במוע"ק (שם) דאפי' היה להם פנאי נמי מותר שלא ישהו קרבנותיהם) וא"כ קשה דרישא בנזיר וסיפא במצורע (והק"ע כתב שלא ידע מהו הרישא והסיפא. ולפי מה שביארתי ניחא שפיר)

וע"ז אומר אמר ר' חנני' בריה דר' הלל לא כבר איתותבת תמן (פי' שכבר הקשו דאיך תנן ההלל והשמחה שמונה ואם חל יום ראשון בשבת א"כ איך הוי שמחה שמונה וכמו דאמרינן בש"ס דילן בפסחים (ד' ע"א) ואמר ר' יוסי קיימה ר' אבדימא נחותא בכהנים ובשעיר אוף הכא בכהנים ובשעיר וא"כ ניחא הברייתא דכולהם מתכוונים ומביאים קרבנותיהם ברגל קאי בין אנזיר בין אמצורע. והשמחה מתקיימת בכהנים בשעיר דהיינו בשעירי הרגלים. וא"כ מתניתא פליגא על ר' יוסי בר' בון דאמר כל שבעה אין אומרים לו הבא מכאן ואילך אומרים לו הבא דעובר בבל תאחר בנזיר ובמצורע וא"כ איך תניא בכולם מתכוונים ומביאין קרבנותיהם ברגל אלא ודאי דכיון שבא להתיר אינו עובר

וכל זה הוא לשיטת הירושלמי אבל לשיטת הש"ס דילן לא אמרי' דכיון שבא להתיר אינו עובר ובברייתא דאיתא במוע"ק (דף י"ז) לא תניא דכולם מתכוונים ומביאים קרבנותיהם ברגל דתניא נזיר ומצורע אעפ"י שהיה להם פנאי מותרים שלא ישהו קרבנותיהן אבל לא שיוכלו לכוין ולהביא קרבנותיהם ושיטת הש"ס דילן דבנזיר עובר על ב"ת וכמו דאיתא בנדרים (ד' ג') ומה נדרים עובר על בל יחל ובל תאחר אף נזירות עובר על בל יחל וב"ת ואיתא שם בל האחר דנזירות היכי משכחת לה רב אחא כגון דנדר והוא בבית הקברות כו' רב אחא בריה דרב איקא אמר עובר בבל תאחר תגלחתו כו' וכן איתא שם רב אחא בריה דרב איקא אמר עובר בבל תאחר קרבנותיו וכן אמרינן שם (ד' ד') ומן הדא נפקא ליה מהתם נפקא ליה כו' ומשני מהו דתימא חידוש הוא שחידשה התורה בנזיר כו' ולא קאמר דהוה אמינא כיון דלא בא להתיר אינו עובר וכן איתא שם (ד' ד') הרי חטאת יולדת דלא אתי לכפרה ועבר עליו משום ב"ת. והא חטאת יולדת נמי באה להתיר וכמו שביארתי על הא דאמרינן בזבחים (ד' צ') למקראה הקדימה הכתוב וביארתי שמותר להקדיש העולה קודם להחטאת ואעפ"כ עובר על בל תאחר וא"כ מוכח דהש"ס