נועם ירושלמי על מועד קה

ואפ"ה רבנן אוסרים לשחוט אחריהם דילמא שחטו שפיר אע"ג דמ"מ הוי ספק טריפה ואינה ראוי' לאכילה אפ"ה אסור לשחוט אחריהם וכ"ת דמ"מ בכיסוי כיון דכתיב לא יאכל וא"כ ספק טריפה דאורייתא לא הוי בכלל אשר יאכל זה אינו דהא חכמים פליגי ארישא ומחייבי בכיסוי הדם ואע"ג דהוי ספק בשחיטה ולכאורה הי' להש"ס לתרץ דבסיפא לענין אותו ואת בנו דהטעם הוא משום דשחיטה שאינה ראוי' לא שמה שחיטה ע"כ בשחיטת חש"ו דהוי ספק אפ"ה אסור לשחוט אחריהם משום דילמא שחטו שפיר והוי שחיטה ראוי' אבל ברישא כיון דילפינן שצריך שתהא שחיטה ראוי' מדכתיב אשר יאכל וכמו דאמרינן בחולין (ד' פ"ה) ור"ש אשר יאכל כתיב וכתבו התוס' אבל אם לאו אשר יאכל מזביחה לא גמר משום דלא דמי שפיכה לזביחה כמו שחיטה לטביחה וא"כ כיון דילפינן מהא דכתיב אשר יאכל וא"כ אפי' ספק טריפה או ספק שחיטה דהיינו של חש"ו פטור מלכסות כיון דמ"מ אינה ראוי' לאכילה וע"כ לא פליגי רבנן ברישא אלא ודאי דאע"ג דכתיב אשר יאכל אפ"ה כיון דהוי ס' אולי שחטו שפיר אע"ג שסוף כל סוף אסור לאכול והוי ספיקא דאורייתא ואפ"ה מחייבי רבנן בכיסוי וכמו דאמרינן שם רבנן אכולי מילתא נטרי לר"מ עד דמסיק ליה למילתא והדר פליגי עילוי' וא"כ מוכח דלא כמו שכתבו הפמ"ג והב"ח דספק טריפה פטור מכיסוי משום דכתיב אשר יאכל ודו"ק

ובזה יתיישב מה שהקשיתי בספרי נ"י על התוס' בחולין (ד' פ"ג) בד"ה במוקדשין מ"ט לא בקדשי מזבח נמי קא מבעי' כדמוכח הסוגי' ואע"ג דהנוחר והמעקר פטור מלכסות היינו משום דאסור באכילה אבל הכא משתרי באכילה במליקה וגבי כיסוי הדם לא כתיבה שחיטה אלא שפיכה עכ"ל וכתבתי שם בספרי נ"י (ס' ו') דמה שכתבו התוס' דלא כתיב שחיטה אלא שפיכה משמע דאי הוי כתיב שחיטה אע"ג דמשתרי באכילה אפ"ה לא הי' חייב בכיסוי משום דנוחר ומעקר לא מקרי שחיטה וקשה לי דהא כתבו התוס' ביומא (ד' ס"ב) ובחולין (ד' פ"ה) ד"ה עגלה ערופה אינה משנה דאמאי לא קאמר דשוחט דמתניתין היינו עירוף ופטור לר"ש משום דלא חזי לאכילה ולרבנן חייב משום דעריפתה זו היא שחיטתה

ובירושלמי (פ"ט דסוטה) אמר ר' ינאי דברי ר"מ אפי' ערפה חייב ר' יעקב בר' אחא כו' בשם רשב"ל אפי' לדברי ר"מ ערפה פטור (פי' דאמר ר' ינאי דלדברי ר"מ דקא סבר דשחיטה שאינה ראוי' שמה שחיטה ע"כ אפי' ערפה נמי חייב משום אותו ואת בנו דעריפתה זו היא שחיטתה וכן אמרינן (בפ"ג דסוטה) חד סב שאיל לרבנן דקיסרין עריפתה מהו שתטהר טריפתה מטומאתה אמרין לי' ולאו מתניתא השוחט ונמצאת טריפה א"ל מה אנן בעיין טריפה ואתון מייתינן לי' שחיטה אמרין לי' לא כן אמר ר' ינאי דברי ר"מ אפי' ערפה חייב אלמא דאמרינן עריפתה זו היא שחיטתה ואפילו באותו ואת בנו דכתיב שחיטה אלא דלר"ש פטור משום דהוי שחיטה שאינה ראוי' דאסור באכילה

ומה שכתב הפ"מ שם דהרמב"ם פסק (בפי"ב מה' שחיטה) דדווקא בשוחט עגלה ערופה מיחייב משום אותו ואת בנו אבל לא בעורף עיי"ש טעה בזה דהרמב"ם נקט לישנא דמתניתין אבל לדינא מודה דאפי' ערפה חייב דעריפתה זו היא שחיטתה דהא הרמב"ם פסק בסוף ה' עבודת יוה"כ (פ"ד ה' י"ז) דאם נעשה מחוסר זמן נפסל כגון שנשחטה אמו לחולה ביוה"כ שדחייתו לעזאזל זהו שחיטתו והוא כרבא ביומא (ד' ס"ב) דדחייתו לצוק זהו שחיטתו וה"נ לענין ע"ע עריפתה זהו

שחיטתה

[וא"כ במליקת חטאת העוף דמותרת באכילה אפי' לר"ש הוי שחיטה ראוי' ואע"פ שהוא מולק אמרינן דמליקתו זו היא שחיטתו ולפי"ז מה שכתבו התוס' הטעם משום דכתיב שפיכה צ"ע

וכעת נ"ל דהא שכתבו התוס' וגבי כיסוי הדם לא כתיבה שחיטה אלא שפיכה הוא כמו דאמרינן בחולין (ד' פ') שחיטת קדשים שחיטה שאינה ראוי' היא דכמה דלא זריק דם לא משתרי בשר לאכילה וכתבו התוס' בד"ה דכמה כו' ואפי' שחט שני אחר שנזרק דם הראשון חשיב שחיטה ראשונה שאינה ראוי' כיון דבשעת שחיטה אכתי לא הי' ראוי' ואע"ג דלר"ש כל העומד לזרוק כזרוק דמי היינו דווקא לאחר שנתקבל בכוס כו' וא"ת דבמרובה (דף ע"ז) משמע דשחיטת קדשים הוי שחיטה ראוי' כו' וי"ל דדווקא להחשיב נותר אוכל שאתה יכול להאכיל לאחרים אית לי' לר' אושעי' דכזרוק דמי אבל לשויו שחיטה ראוי' משום דכזרוק דמי לית לי' עכ"ל. וא"כ שחיטת קדשים הוי שחיטה שאינה ראוי' לר' אושעי' משום דכמה דלא זריק דם לא משתרי בשר וע"כ הוי שחיטה שאינה ראוי' וא"כ בחטאת העוף דאמרינן בפ"י דזבחים (ד' ס"ד) חטאת העוף כיצד הי' נעשית עלה לכבש כו' הי' מולק את ראשו ממול ערפו ואינו מבדיל ומזה מדמה על קיר המזבח וא"כ כל כמה דלא מזה דמה לא משתרי בשר וא"כ הוי שחיטה שאינה ראוי' לר"ש כמו בקדשים. וא"כ מאי פריך מוקדשים מ"ט לא

וע"ז כתבו התוס' ואע"ג דהנוחר והמעקר פטור מלכסות היינו משום דאסור באכילה אבל הכא משתרי באכילה במליקה וגבי כיסוי הדם לא כתיב שחיטה ולא שפיכה (פי' והא דבעינן שיהא ראוי לאכילה הוא דכתיב אשר יאכל וכמו שכתבו התוס' בחולין (ד' פ"ה) דאם לא אשר יאכל מטביחה לא גמר משום דלא דמי שפיכה לטביחה כו' וא"כ כיון דגמרינן מהא דכתיב אשר יאכל ע"כ אע"פ דהשתא לא חזי לאכילה מ"מ אתי לידי אכילה ולא דמי לשחיטה שאינה ראוי' דבעינן שתהא ראוי' בשעת שחיטה וכמו שכתבו התוס' בחולין (ד' פ' ושם) דלהחשיב נותר אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים אית לי' לר' אושעיה דכזרוק דמי אבל לשויו שחיטה ראוי' משום דכזרוק דמי לית לי'. וא"כ כיון דאמרינן דמכל האוכל אשר יאכל כיון דכל העומד לזרוק כזרוק דמי ע"כ קרינן בי' אשר יאכל וה"נ מה דכתיב אשר יאכל לענין כיסוי הדם כיון דכל העומד להזות כהזה דמי ע"כ קרינן ביה אשר יאכל ובעוף לא כתיב שחיטה דנילף שחיטה מזביחה מדכתיב טבוח טבח והכן דלא דמי שפיכה לשחיטה כמו שכתבו התוס' אלא מדכתיב אשר יאכל וע"כ הוי בכלל אשר יאכל וע"כ פריך הש"ס במוקדשים מ"ט לא וזהו כוונת התוס' ודו"ק

וע"כ אמרינן התם הכא במאי עסקינן בקדשי בדק הבית ולפרקינהו ולכסינהו כו' וכתבו התוס' ותימא מנלן שצריך לפדותו ולחייבו בכיסוי כו' וי"ל דהכי פריך כיון שסופו לפדותו לכשיפדה הוי למפרע שחיט' ראוי' א"כ לכסינהו ואפי' קודם פדי' ועוד דאית לי' לר"ש כל העומד לפדות כפדוי דמי והוא כמו שביארתי כיון דילפינן מהא דכתיב אשר יאכל ע"כ כיון דעומד לפדות כפדוי דמי ואתי לידי אכילה ע"כ קרינן בי' אשר יאכל ודו"ק]

שם (ה"ד) ב"ה אומרים עומד ואומר זה וזה אני נוטל מחלפא שיטתהון דב"ש דתנינן תמן ועוד אמר ר' אליעזר עומד אדם על המוקצה ערב שבת בשביעית ואומר מיכן אני אוכל למחר ר' אליעזר לאו שמותי הוא (ופי' וא"כ איך ב"ש אמרי הכא דלא יטול אלא א"כ נענע מבעוד יום) חומר הוא בדבר שיש בו רוח חיים (פי' דמשני דסברי כר' אליעזר דעומד אדם על המוקצה ע"ש בשביעית ואומר מכאן אני אוכל למחר והא דאמרי ב"ש דלא יטול אלא א"כ נענע מבעוד יום הוא משום דחומר הוא בדבר שיש בו רוח חיים)

וע"ז אומר מחלפא שיטתהון דרבנן דתנינן תמן וחכמים אומרים עד שירשום ויאמר מכאן ועד כאן והכא אין אמרין הכין (פי' דא"כ מחלפא שיטתי' דב"ה דכאן בדבר שיש בו רוח חיים סוברים דאומרים זה וזה אני נוטל) והכא אינון אמרין הכין דחכ"א עד שירשום ויאמר מכאן ועד כאן עוד אינון אית להון חומר הוא בדבר שיש בו רוח חיים והנה הק"ע נדחק בזה מאוד דמהו התירוץ עוד אינין אית להון חומר בדבר שיש בו רוח חיים: והפ"מ פירש דב"ה מחמרי טפי דאומרים זה וזה אני נוטל והוא דחוק הא התוס' כתבו בביצה (ד' ל"ד) דעד שירשום ויאמר מכאן ועד כאן היא חומרא יותר מהא דזה וזה אני נוטל וכמו שכתבו התוס' בד"ה ואומר מכאן אני נוטל למחר מקשה בירושלמי מחלפא שיטתי' דמוקצה דבע"ח עדיף ומחמירין טפי אבל קשה דמחלפא שיטתי' דב"ה דקאמר זה וזה אני נוטל והכא קאמר דבעי שירשום ויש לומר דשאני הכא דאקצינהו בידים וא"כ משמע דזה חמיר יותר אם ירשום מכאן ועד כאן משיאמר זה וזה אני נוטל

ע"כ נראה לי דהירושלמי מקשה מחלפא שיטתי' דרבנן דתנינן תמן וחכמים אומרים עד שירשום ויאמר מכאן ועד כאן והכא אינון אמרין הכא. עוד אינון אות להון חומר הוא בדבר שיש בו רוח חיים (פי' שהמקשה הי' סבור דכיון דב"ה פליגי עם ב"ש ואמרו עד שיאמר זה וזה אני נוטל מסתברא דסברי כרבנן דר' אליעזר דלית להו ברירה וא"כ מחלפא שיטתי' דמקילים בדבר שיש בו רוח חיים יותר דרבנן אמרי עד שירשום ויאמר מכאן ועד כאן וע"ז משני עוד אינון אית להון חומר בדבר שיש בו רוח חיים (פי' דלעולם שברי כר"א שאמר שם דסגי במכאן אני נוטל למחר משום דיש ברירה (וכמו דאמרינן בביצה (ד' י') וב"ה למה לי למימר זה וזה אני נוטל לימא מכאן אני נוטל למחר וכ"ת ב"ה לית להו ברירה והתנן המת בבית ולו פתחים הרבה כו') אלא דמחמרי בדבר שיש בו רוח חיים אבל בדבר שאין בו רוח חיים סברי כר"א דסגי אם יאמר מכאן אני נוטל למחר (וכן פסק הש"ע או"ח (סי' תצ"ו סעי' ד') דכל מוקצה שאינו של בע"ח כגון אוצר של פירות סגי כשיאמר מכאן אני נוטל למחר והוא משום דאנן קיי"ל דבדרבנן יש ברירה אעפ"כ בבע"ח מחמרינן טפי וכמו דב"ש מחמרי בדבר שיש בו כוח חיים ה"נ לדידן דקייל"ן דיש ברירה אעפ"כ בעלי חיים חמיר טפי

ועוד יש לומר דלשיטת הירושלמי שביארתי דמוקצה שיבש ואין הבעלים מכירים בו הוי מוקצה א"כ איך מהני ברירה הא אפילו הי' יבש מתחילה כיון שלא הכירו הבעלים הוי מוקצה וא"כ איך מהני ברירה וע"כ סברי חכמים דבעינן שירשום ויאמר מכאן ועד כאן וא"כ הבעלים מכירים בו וע"כ מותר

ואם כן ביונים דבית הלל אומרים זה וזה אני נוטל הוא משום דהם אינם מוקצים אלא מטעם דבעלי חיים חמירי טפי וצריכים הכנה. אבל אי לאו מטעם בע"ח לא