נועם ירושלמי על מועד קד

חומרא יתירא ע"כ סובר ה"ק דנולדה בזה מותרת בזה

עוד (שם) ר' ירמי' בעי עיטורי סוכה מה הן חזר ר' ירמיה ואמר כל שבעה הן בטילין ע"ג סוכה מכאן ואילך בהכינן הן אמר ר' יוסי כל שבעה קדושת סוכה חל עליהן מכאן ואילך קדושת יו"ט חל עליהן פי' והוי מוקצה אפי' ביום השמיני אע"ג דהוי מוקצה מחמת יום שעבר אך במוקצה מחמת מצוה אמרינן מיגו דאתקצאי בי"ש אתקצאי לכולי יומא

וע"ז אומר מה אתי מישאול יו"ט שחל להיות ערב שבת. (פי' שיו"ט האחרון חל בע"ש אי אמרינן מוקצה מחמת יום שלעבר) כמ"ד שתי קדושות הן (פי' דאי אמרינן דשבת ויו"ט הוי קדושה אחת ודאי הוי מוקצה בשבת ג"כ. דהא הם קדושה אחת אבל אם שבת ויו"ט הוי שתי קדושות ע"כ מיבעי' לי' אי אמרינן דהוי מוקצה מחמת יום שעבר)

והנה הק"ע הקשה דהא כתב הרא"ש פ' לולב וערבה וכן אי מיקלע שבת במוצאי יו"ט האחרון של חג נוהגין שלא להסתפק מנויי סוכה עד מ"ש ונראה דשרי בשבת משום דאיתקצאי ביה"ש לא אסרינן לי' כיון דלא נאסר ביה"ש אלא מחמת ספק יום שעבר וה"ל תרי מיגו ותרי מיגו לא אמרי' ואי משום שבת ויו"ט קדושה אחת היא הא קיי"ל דשני קדושות הן ע"כ כו' והקשה דהא מפרש כאן דר' יוסי מיבעי' לי' אי מותרין נויי סוכה בשבת שלאחר יו"ט ואיך פסק הרא"ש בפשיטות דשרי כו'

אך לפי מה שביארתי בשיטת הירושלמי הוא דאמרינן מוקצה מחמת יום שעבר וכמו שביארתי דזה תלוי במוקצה שאין הבעלים מכירים בו שמחולקים בזה הבבלי והירושלמי א"כ לא קשה מהירושלמי על מה שפסק הרא"ש דלשיטת הש"ס דילן לא אמרינן מוקצה מחמת יום שעבר רק לשיטת הירו' כמו שביארתי ודו"ק]

שם (ה"ג) ר' חייא בשם ר' יוחנן המבשל נבילה ביו"ט אינו לוקה שהותר מכלל בישול ביו"ט. רשב"ל אמר אינו לוקה שלא הותר אלא לאכילה בלבד כו' עיין מה שביארתי בפ"ח דשבת כל הסוגיא בארוכה

[והנה בספרי ע"י (סי' י"ד) כתבתי וזה לשוני שם ובזה נדחה מה שכתב הש"א בתשובה (סי' ס"ד) על מה שכתב הג"א בשם הא"ז דבמקום שהטריפות מצויות כמו הכשירות אסור לשחוט בהמה ביו"ט וכתב הש"א דנ"ל להתיר במה שהטריפות מצויות כמו הכשירות בשנים הללו והוא מחמת טריפות שבריאה מחמת חומרת האחרונים כו' א"כ מדאוריי' ראוי לאכילה ומותר לשחוט ולפי מה שביארתי ליתא להא כיון דמ"מ אסור לאכול א"כ הוי ס' שקול דילמא אינו ראוי לאכילה דאע"ג דאינו ראוי לאכילה מחמת חומרת האחרונים מ"מ אינו ראוי לאכילה והכי משמע בירושלמי פ"ז דשבת וכן בפ"ק דביצה ר' חייא בשם ר' יוחנן המבשל נבילה ביו"ט אינו לוקה שהותר מכלל בישול ביו"ט ר"ל אמר לוקה שלא הותר מכלל בישול אלא לאכילה בלבד

ולכאורה קשה דהא ר"ל ס"ל בפ"ב דיומא (דף ע"ד) דחצי שיעור אסור מדרבנן וכן משמע בירושלמי (רפ"ו) דתרומות מודה רשב"ל באיסורי הנאה כו' ע"ש וא"כ אמאי לוקה לר"ל במבשל נבילה הא מדאוריי' ראוי לאכילה בחצי שיעור דאינו אסור אלא מדרבנן ולאחר שיעור כדי אכילת פרס יאכל ג"כ חצי שיעור אלא ודאי כיון דמ"מ אסור מדרבנן אפי' חצי שיעור נמי ע"כ לוקה מדאוריי' שהרי בישל דבר שאינו ראוי לאכילה ועיין בתוס' פ"ק דביצה בד"ה הכא נמי ע"ש

וכעת נ"ל שתלוי בזה בהא שכתבתי בספרי נ"י (ס' ד') והבאתי שם מה שביארתי בספרי ע"י (ס' כ"ד) מה שהקשיתי על הר"ן שכתב שהנשבע לשלם ריבית דרבנן א"צ לשלם דבשב ואל תעשה עקרו רבנן למצוה משום סייג והקשיתי שם מהא דאמרינן בשבועות (דף כ"ד) בשלמא לר"ל דמפרש בחצי שיעור משכחת לה בלאו והן אלא לר"י קשי' וא"כ כיון דר"ל ס"ל דח"ש אסור מדרבנן א"כ ליתא נמי בלאו והן דהא אם נשבע שיאכל חצי שיעור דרבנן היו אומרים לו שלא יאכל כדי שלא יעבור על איסור דרבנן וע"כ מוטב לו לעבור על השבועה בשב ואל תעשה וא"כ ליתא נמי בלאו והן עיי"ש מה שתירצתי ע"ז

והנה ראיתי להריב"ש בתשובה (ס' שצ"ח) וז"ל דברים האסורים מדרבנן לא מקרי אוכלים שאינם ראוים ואע"פ שאין דרך לאכלם מ"מ ראוים הן ומתניתין בשבועה שלא אוכל ואכל לר"נ אליבא דר"ע פשוט הוא בסתם שלא פירש חצי שיעור לא נבילות ולא טריפות דהא כיון בח"ש מוקמי למתניתין לא קשי' כלל הך דאוכלים שאינם ראוים דח"ש לר"ל מותר מה"ת ואוכלים ראוים מקרי. וע"ש בס' אבני מלואים (סי' נ"ד) דלר"ל לא צריך לומר אפילו לרבנן במפרש ח"ש נבלות אלא במפרש שלא אוכל ח"ש סתם ואפ"ה לא קשה לר"ל דהא הוי אוכלים שאינם ראוין כיון דלר"ל ח"ש אינו אסור אלא מדרבנן ואוכלים ראוים מקרי

וא"כ לפי"ז לא צריכנא למה שהארכתי בספרי ע"י (שם) לתרץ דעת הר"ן דלהר"ן ניחא לר"ל דאיתא בלאו והן דהיינו אם נשבע שלא יאכל סתם או לרבנן במפרש ח"ש א"כ חל ממילא על נבילות וטריפות דאוכלים ראוי' מקרי וישנן בלאו והו

אבל קשה לי מהא דאמרינן בשבועות (דף כ"ב) בעי רב אשי נזיר שאמר שבועה שלא אוכל חרצן בכמה כיון דכזית איסורא דאוריי' הוא כי קא משתבע אהתירא קא משתבע ודעתי' אמשהו או דילמא כיון דאמר שלא אוכל דעתי' אכזית ת"ש שבועה שלא אוכל כו' ור"ל אמר אי אתה מוצא אלא במפרש ח"ש אליבא דרבנן ואי בסתם ואליבא דר"ע דאמר אדם אוסר עצמו בכ"ש והא נבילה דמושבע ועומד מהר סיני הוא:. דכי חרצן לגבי נזיר דמי וטעמא דפריש הא לא פריש דעתי' אכזית ש"מ והשתא אם איתא דלר"ל מיירי במפרש שלא אוכל ח"ש סתם ואינו אומר נבילות וטריפות א"כ מה מוכיח הש"ס דילמא הא דבעינן מפרש ח"ש משום דנשבע בסתם כולל כל אכילות משא"כ אם הי' אומר שלא אוכל נבילות איפשר לומר דדעתי' אמשהו דאל"ה מושבע ועומד אלא ודאי דלר"ל מיירי דוקא במפרש ח"ש נבילות דאל"ה הוי לי' אוכלים שאינם ראוי' ואיפשר דס"ל דאע"ג דח"ש מדרבנן אעפ"כ כיון דשיעור שלם אסור מדאוריי' הוי לי' אוכלים שאינם ראוי' וע"כ ודאי מיירי דפירש שלא אוכל נבילות חצי שיעור דלא הוי מושבע ועומד ואיתא בלאו והן וכמו שביארתי בת' ע"י לדע' הר"ן שישנו בלאו והן משום דהשבועה חיילא אלא שהחכמים עקרוהו

וא"כ נתבאר לפי מה שהוכחתי מהא דשבועו' (דף כ"ב) דבעי ר"א א"כ מוכח דלר"ל אע"ג דאסור מדרבנן אפ"ה הוי אוכלים שאינם ראוים וא"כ ניחא שפיר הא דאמר ר"ל דלוקה שלא הותר מכלל בישול אלא לאכילה בלבד אע"ג דר"ל סובר דחצי שיעור אסור מדרבנן אעפ"כ לא הוי אוכל נפש דהוי אוכלים שאינם ראוים:

והנה אף שביארתי דאפי' לר"ל שסובר דחצי שיעור אינו אסור רק מדרבנן אפ"ה אם בישל נבילה ביו"ט לוקה משום דאפי' אסור מדרבנן נמי חשיב אוכל שאינו ראוי אפ"ה לענין שחיטה שאינה ראוי' אמרינן בב"ק (ד' ע"א) בשלמא למ"ד דאוריי' אמטו להכי פטרי רבנן אלא למ"ד דרבנן אמאי פטרי רבנן (פי' כיון דמעשה שבת דרבנן לא הוי שחיטה שאינה ראוי') וכן אמרינן בחולין (דף כ"ט) מיתיבי השוחט ונתנבלה בידו הנוחר והמעקר פטור מלכסות ואי אמרת אין שחיטה לעוף מה"ת נחירתו זו היא שחיטתו וליבעי כסוי כו' אלמא אע"ג דאסור מדרבנן אפ"ה הוי שחיטה הראוי' התם שאני דלא בעינן רק שהשחיטה תתיר באכילה וע"כ כיון דמדאורייתא מותר וא"כ הועילה השחיטה לענין דאורייתא ע"כ הוי שחיטה ראוי' וע"כ אין להקשות מזה לר"ל דס"ל דח"ש אינו אסור רק מדרבנן א"כ אפי' טריפה דאורייתא הוי שחיטה ראוי' דהיינו ע"י ח"ש. אך זה אינו דהתם בעינן שחיטה ראוי' שהשחיטה תתירתו וא"כ לענין ח"ש לא התירה השחיטה דהא אפי' אבר מן החי צריך שיהא כזית כמו דאמרינן בחולין א ק"ב) אבל הא דכתיב ביו"ט אך אשר יאכל לכל נפש היינו שתהי' ראוי' אכילה ממש. וע"כ לוקה על נבילה לר"ל אף דס"ל דח"ש אינו אסור רק מדרבנן

ובספרי נ"י (ס' ו') תמהתי על הפמ"ג ביו"ד (ס' כ"ה ס"ק כ"א) שכתב הב"ח דס' טריפה פטור מכיסוי משום דלא קרינן בי' אשר יאכל דלא מיבעי' למ"ד דס' דאורייתא אסור מה"ת א"כ לאו בכלל אשר יאכל הוא אלא אפי' להר"מ דמדרבנן הוא דאסור מ"מ הא כתב בשורש הא' דכל מידי דרבנן הוי ג"כ בכלל לאו דלא תסור וא"כ לא קרינן בי' אשר יאכל וע"כ אפי' אם הוא אסור מדרבנן אפ"ה פטור מכיסוי

וכתבתי שם שהוא תמוה דהא אמרינן בחולין (ד' פ"ה) אמר ר' חייא ראה רבי דבריו של ר"מ באותו ואת בנו ושנאו בלשון חכמים ור"ש בכיסוי הדם ושנאו בלשון חכמים דשחיטה שאינה ראוי' לא שמה שחיטה ואפ"ה אמרינן בפ"ב דחולין (ד' כ"ז) השוחט ונתנבלה בידו והנוחר והמעקר פטור מלכסות. ואי אמרת אין שחיטה לעוף מה"ת נחירתו זו הוא שחיטתו וליבעי כיסוי אלמא אע"ג דשחיטה שאינה ראוי' לא שמה שחיטה ומדרבנן הוא דאסור אפ"ה בעי כיסוי ולא אמרינן דלא קרינן בי' אשר יאכל והכי אמרינן בחולין (ד' כ"ו) לא מבעי' קאמר לא מיבעי' צא טרוף דשחיטה שאינה ראוי' לא שמה שחיטה אבל צא נחור אימא אין שחיטה לעוף מה"ת נחירתו זו היא שחיטתו וליבעי כיסוי קמ"ל כאשר צויתיך אלמא אע"ג דשחיטה שאינה ראוי' לא שמה שחיטה ואע"ג דמדרבנן אסור לאכול אפ"ה היא שחיטה ראוי' ובעי כיסוי

והנה כעת אוסיף לבאר והוא דלכאורה איפשר לחלק דס' טריפה דאורייתא אע"ג דס' מה"ת הוי מדרבנן אעפ"כ איפשר לומר כיון דרבנן חששו דלמא הוי טריפה ואם הוא טריפה דאורייתא א"כ לא הוי בכלל אשר יאכל משא"כ אם הוא מותר מה"ת בודאי רק רבנן אסרוהו ע"כ הוי כלל אשר יאכל כיון דמה"ת ודאי מותר וע"כ נ"ל להוכיח דאפי' ספק דאורייתא אפ"ה חייב בכיסוי דהא תנן בחולין (ד' פ"ו) חרש שוטה וקטן ששחטו ואחרים רואים אותם חייב לכסות בינם לבין עצמם פטור מלכסות וכן לענין אותו ואת בנו ששחטו ואחרים רואים אותן אסור לשחוט אחריה' בינם לבין עצמם ר"מ מתיר לשחוט אחריהן וחכמים אוסרי' ואמרינן שם ורבנן מ"ש רישא דלא פליגי ומ"ש סיפא דפליגי כו' אלא רבנן אכולה מילתא פליגי ונטרי לי' לר"מ עד דמסיק לה למילתא והדר פליגי עילוי' בשלמא רבנן לחומרא אלא ר"מ מ"ש אמר ר' יעקב א"ר יוחנן מחייב הי' ר"מ על שחיטתן משום נבילה ומ"ש אמר ר' אמי הואיל ורוב מעשיהם מקולקלים כו' וא"כ חזינן דאע"ג דשחיטת חש"ו הו' ספק שחיטה מה"ת