נשאל דוד (שו"ת) קעה

לנדון דידן שהרי אפי' היכא שקבע לו זמן בפי' יכול לתובעו קודם זמנו כ"ש הוא בעבר הזמן דיכול לתובעו לפורעו הכל בב"א מיהו יש לחלק דלא דמי דהתם שאני דאע"פ שקבע לו זמן מ"מ הרי הוא עכשיו תובע אותו קודם הזמן וגלי אדעתי' דאינו רוצה בקביעות אותו הזמן שקבע לו כיון שלא קנו מידו משא"כ הכא בעבר הזמן ולא תבעו דאי אפשר לומר עוד דאינו רוצה דמאי דעבר עבר ואדרבה מדלא תבעו גלי אדעתי' דמחל לו על אותן הזמן והדין נותן שפורעו לזמנים מוחלפי' ע"ד ואופן שהיה כתוב בשטר. וכל שכן למה שחילק הסמ"ע דהתם שאני (גבי נאמנות) דבא המלוה להוציא משא"כ זה דהלוה בא להחזיק המעות בידו באותו זמן דהו"ל כמחל לו הלוה לכל אותו זמן ע"ש דה"נ הכא שלא תבעו דהוי כמו שמחל לו להדי'. ושו"ר לה' כנה"ג בסי' ע"ג הגה"ט אות ו' שהביא משם מהר"ש יונה ז"ל שכתב להדיא דאם עברו הזמני' ולא תבע הלואתו אינו יכול לכופו ללוה לפורעו בב"א אלא לזמני' מוחלפי' שיראה בעיני ב"ד ע"ש וכן ראיתי לה' בני חיי שכ"כ בשם מהר"ש יונה בסי' ל"ד אלא שלא כתב אסוף מלתא דמהר"ש יונה במה שיראה בעיני ב"ד ונראה שדעתו שלא כתב כן מהרש"י אלא בנדון דידיה דיש עוד ביניהם טענו' אחרו' ע"ש ועיין להכנה"ג בחלק אה"ע סי' קי"ד גבי קבל עליו לזון בת אשתו ה' שנים ע"ש

והנה היכא דמוחלקי' המלוה והלוה דהמלוה אומ' שתבעו בכל עת וזמן שקבע לו בפרעון והלוה אומ' שמעולם לא תבע אותו בכל אותם הזמני' לכאורה נראה דנשבע המלוה שהשטר בידו כמו בטוען הלוה שהשטר נעשה ע"ת שאם אקיימנו וכו' ומלוה אומ' שלא היה שום תנאי בדבר דפסק מרן בסי' פ"ב דין י"ב דנשבע המלוה ונוטל ע"ש וא"כ ה"נ דנשבע המלוה ונוטל בב"א דליתא דדוקא התם משום שע"י תנאי זה הוא מבטל השטר והו"ל כמו שטוען פרעתיך וע"ש לה' הש"ך משא"כ הכא דלא ביטל מהשטר שום דבר בטענה זו אלא שטוען בדבר שהוא חוץ מן השטר דאין שבועה רמיא אלא על הלוה ואע"ג דבסי' ע"ג ס"ה היכא דמחולקי' בזמן דהמלוה טוען היום סוף הזמן שקבעתי והלוה אומ' עד עשרה ימים והיתה המלוה בשט' דפסק מרן דנשבע המלוה היסת ע"ש י"ל דהתם שאני משום דיכול לומר לויתי המעות למאה שנים וממילא מתבטל השטר ובכל מקום שנתבטל השטר לא אמרי' יד בעל השטר עה"ת וכמ"ש ה' ט"ז שם ע"ש משא"כ הכא דלא שייך בטענתו ביטול השטר ולזה הסכימו מורי ההורא'

והנה ראיתי לה' גידולי תרומה בשער מ"ה דצ"ג ע"ב עמ"ש בע"הת טען המלוה היום סוף הזמן וכו' שכתב וז"ל ה' המגיד כתב דלא מצאתי זה מבואר אבל דעת הרב ז"ל שטענה זו כשאר הטענות ולע"ד שלמדו ה' ז"ל מההי' דס"פ השואל א"ר נחמן האי מאן דאוגר ביתא לחברי' לעשר שנים וכתב ליה שטרא וא"ל נקיטת ה' שנין מהימן וכו' ובפי' אזיל הרמב"ם בפ"ז מה' שכירות בשיטת דש"י דבהגבלת סוף הזמן אימת הוו פליגי שוכר ומשכיר וכתב על השוכר להביא ראיה ואם לא הביא ראיה ישבע המשכיר היסת ויוציאו והיינו משום דקרקע בחזקת בעליה ה"ד וכונת דבריו דמשמ' דדוקא התם קאמ' דנשבע המשכי' משו' דקרקע בחזקת בעליה הא לא"ה ישבע השוכר וא"כ משו"ה כת' הכא דאם היתה מלוה דנשבע השוכר היסת ואח"ה לאו ראיה היא דאעיקרא ליכא למידק דאי לאו דקרקע בחזק' בעליה נשבע השוכר אלא דהוה אמרי' דעל המשכיר להביא ראיה שהיום סוף הזמן שהרי השוכר הוא מוחזק בבית ששוכן בה וה"נ בכה"ג דהכא שהלו' מוחז' במעותיו ואומ' עדיין עשרה ימים ה"נ י"ל דעל המשכיר להביא ראיה עוי"ל דשאני התם דאמרי' דאי לאו דקרקע בחזק' בעליה הוה נשבע השוכר משום דיש לו היזק במה שמוצי' אותו מן הבית ויהיה מושלך בחוץ דאין לך היזק גדול מזה ולכך אמרי' דנשבע השוכר אי ללאו משום דקרקע בחזק' בעליה משא"כ הכא כיון שהוא מודה בעיק' החוב לא חשי' דררא דממונא במה שאומ' שזמנו לאחר עשרה ימים אלא דיפרעם עכשיו כיון שהוא מודה בעיקר החוב ואפי' את"ל דאכתי חשי' דררא דממונא במה שמרויח בהם באלו העשרה מ"מ לא חשי' פסידא דליכא אלא המנעת הריוח ואפי' שלא ירויח בהם משא"כ פסידא דבית שמוציאו ומשליכו לחוץ משו"ה נשבע השוכר

וראיתי למהרימ"ט ז"ל בתשו' ח"ב סי' ק"ה שהק' על ה' המגיד שדין זה נלמד מההי' דאמרי' בפ"ק דמכות מעידים אנו באיש פ' שחייב לחבירו אלף זוז אומדין כמה אדם רוצה ויהיו בידו אלף זוז מכאן ועד ל' יום אלמא דבר שבממון הוא דמחייבי עדים זוממי' בהכי וכל ששנים מחייבין אותו ממון עד א' מחייכו שבועה וא"ת בלא עד א' יתחיי' כדין מודה במקצת אם יש באותה כפירה שו"פ ונ"ל שה' ז"ל לא נחית לאשמועי' בהכי ואיהו מיירי בשהודה תחילה בעדי' ואינם מתדייני' עכשיו אלא על הזמן עכ"ד וראיתי לה' בית אברהם למהר"א ישראל שכתב לדחות דברי מהרימ"ט אלו בעדים זוממי' קנסא הוא ולא ילפי' מניה לדעלמא ע"ש ואח"ה ליתא דמה שאנו רוצין ללמוד אינו אלא אמאי דאמרי' אומדי' כמה אדם רוצה שיהיו בידו אלף זוז מכאן וכו' דהוי דררא דממונא עד שיתחייבו עליו עדים זוממי' ומאי דאמרי' עדים זוממי' קנסא אינו אלא אעיקרא דמלתא דחיוב עדי' זוממי' קנסא משום דמאי חזית דסמכת אהני וזה ברור. אך קשה על הרב מהרימ"ט דא"כ לפ"ז אפי' כשהיה שטר ביד המלוה והודה לו בשט' למה ישבע המלוה שהרי שטר זה שהודה בו אינו אלא כמי שהודה בתחי' בעדים ונמצא דאינם מתדיינים עכשיו אלא על המתנת הזמן ולמה כתב הרמב"ם דישבע המלוה דבשלמא אם היה כתוב זמן בשטר הלואה אע"פ שלא היה כתוב זמן הפרעון כיון דמתוך השטר ליכא מידי לספוקי לטענת הלוה מאחר עבור ל' יום דסתם הלואה וכמ"ש המש"ל ז"ל בתשו' שהלוה טוען ע"ש ומשו"ה נשבע המלוה משו' דשטרא מסייע ליה אמנם היכא שלא היה כתוב זמן מתי היתה ההלואה והמלוה טוען היום סוף הזמן והלוה אומר קבעת לי עשרה ימים דבכה"ג ליכא שום צד לסיועי לא לזה ולא לזה. והקשה מה' ש"ך ז"ל שכתב או שהיום סוף הזמן ומיירי שהוא אחר זמן או שלא נכתב זמן ההלואה בשטר והמלוה טוען שהוא לאחר ל' יום ע"ש ומ"ש או שלא נכתב זמן ההלואה וכו' דלא כה' מש"ל. א"נ בשכתוב שזמן ההלואה היא למשך שנה ולא היה כתוב בשטר זמן והמלוה אומר היום סוף הזמן והלוה אומ' עדיין הזמן דבכה"ג דליכא צד סיוע למלוה דודאי היכא שהודה הלוה ובשטר דנמצא דאינם מתדיינים עכשיו אלא על המתנת הזמן דנשבע הלוה

וראיתי לה' קצות החשן ז"ל סימן ע"ג שהאריך לדחות דברי מהרימ"ט הללו וסוף כתב דהרמב"ם למד דין זה מההיא דאמרי' במודה במקצת האי בכולי' בעי דלודי אלא אישתמוטי וכו' עד דהוה