נשאל דוד (שו"ת) קעד

אע"פ שזה המצוה מת הרי המתנה בטלה וכו' לפיכך הנכסי' בחזקת היורשי' עד שיביא ראיה שמתוך החולי הזה שנתן בו מתנה זו מת ע"ש ואם איתא הול"ל דנשבעי' היורשים וכמ"ש לעיל בפ"ט מתנה שהיא סתם הנותן אומר שכ"מ הייתי וכו' והמקבל מתנה אומ' בריא היה וכו' על המקבל להביא ראיה לא מצא ראיה ישבע הנותן שבועת היסת ונפטר ע"ש אלא נראה דס"ל להרמב"ם דדוקא היכא שהנותן בעצמו חי הוא דנשבע אמנם היורשי' אין נשבעין. מיהו יש לומ' דלא מיירי הרמב"ם אלא היכא דהוי דאין שניהם טוענין אלא בש"מ ולכאורה דינא הוא דחולקי' כדקי"ל דכל ממון המוטל בס' חולקי' וע"ז כתב הרמב"ם דהנכסי' בחזק' היורשי' אבל היכא שטועני' בריא ה"נ י"ל דס"ל להרמב"ם כדעת בעה"ת דנשבעי' היורשי' ומה שלא כתב הרמב"ם דין זה דהיכא שטועני' בריא דנשבעי' היורשי' י"ל שסמך עמ"ש בפ"ט היכא דמחולקי' הנותן והמקבל מתנה דנשבע הנותן והה"נ הכא דנשבעי' היורשי' ואף שמרן בש"ע סי' רכ"א כתב לשון הרמב"ם במתנת שכ"מ שאין כתוב שמתוך החולי מת וכו' וכתב שם הסמ"ע בדעת מרן דאין היורשי' נשבעי' ע"ש י"ל משו' דמרן בסי' ס"ט סעיף ה' כבר גילה דעתו דפסק כדעת הרא"ש דאין היורשי' נשבעי' ע"ש אמנם בדעת הרמב"ם י"ל דס"ל כדעת בע"הת

באופן שדבר זה אם היורשי' נשבעי' במחלוק' שנוי' בין בע"הת ובין הרא"ש ותמהני מהרדב"ז בשניות סי' תשי"ח שנשאל על צוואת שכ"מ שצוה שיתנו לפ' מנה והיורש טוען נתתי אם חייב שבועת היסת שנתן והשיב בין אם טען ע"פ והיורש אומר להד"מ או נתתי בכל גוונא משביעי' אותו שבועת היסת דממון קא תבע ליה וקי"ל כל טענה שאם היה מודה בה היה מחוייב ממון אם כפר או שאמר פרעתי מחוייב שבועת היסת והביא ע"ז דברי הרמב"ם דפ"ט מה' זכייה שכתבנו מונה שהיא סתם וכו' על המקבל להביא ראיה לא מצא ראיה ישבע הנותן ע"ש ואח"ה מדברי הרמב"ם אלו ל"מ די"ל דדוקא הכא משו' שהנותן בעצמו חי הוא דנשבע אבל היורשי' אין נשבעי' משום דהנכסים הם בחזקתן ואעיקרא לא ידעתי איך אשתמיט מניה שדין זה הוא במחלוק' בע"הת והרא"ש וכ"מ מדברי הטור ע"ש: סימן ז'

המלוה את חבירו לזמן קבוע ונשבע לו שיפרענו באותו הזמן דעת כל הפוסקי' שאם עבר הזמן ולא תבעו לא עבר הלוה על שבועתו דעיקר השבועה אינה אלא עד שיתבענו המלוה וכמ"ש הטור סי' ע"ג בשם תשו' הרא"ש וכן דקדק ה' ב"ח והסמ"ע ז"ל שכן דעת הרשב"א וראיתי למרן הב"י ס"ב שכתב בשם מהריק"ו בשורש פ"א בשם תשו' הרשב"א דהנשבע לחבירו לפורעו ליום ידוע ובאותו יום המלוה אינו בעיר אינו חיי' להוליכו אחריו ואח"כ כתב בשורש י"ז שאם נשבע לפורעו להמלוה חיי' להוליכו אחריו למקום קביעותו מאחר שלא נשתנה מקומו מיום ההלואה ע"כ וצ"ע דמשמ' מזה דעל כל פנים אפי' לא תבעו חייב להוליכו אחריו למקום קביעותו וכ"ש אם הוא בעיר שאז ודאי חיי' לפורעו ואפי' לא תבעו המלוה. איברא שבתשובה הלזו איירי בנשבע לראובן לפורעו בלא בקשה תוך זמן מה ומשמ' מזה דרצונו לומ' מבלי שיבקשנו במקום אחר אבל עכ"פ אם הוא במקומו צריך לילך לו ולפורעו ואם לא פרעו עובר אשבועתו אמנם היכא דנשבע סתם לפורעו בזמן פ' אפי' הוא בעיר אין השבוע' חלה אלא עד שימצאנו. אך מדברי מהריק"ו שם משמ' דס"ל בדעת הרשב"א דאפי' בנשבע סתם לפורעו חיי' לילך לו למקום קביעותו לפורעו שהרי כתב שם וז"ל ול"ד לתשו' הספרדית שהבאת כאשר יפה כתבת שיש לחלק דהתם איירי שהלך המלוה חוץ ממקום קביעות דירתו שהיתה בשעת הלואה ע"ש ותשו' ספרדית הלזו היא עצמה תשוב' הרשב"א וכמו שתראה בשורש פ"א ע"ש ואע"פ שלשם בשורש הנז' מייתי על תשו' הרשב"א זו תשו' הרא"ש שכתב שאם עבר הזמן ולא תבעו אינו עובר אשבועתו שהשבועה מתלא תליא בפרעון ע"ש מ"מ ס"ל למהרי"קו דהרא"ש והרשב"א חולקי' הם בדין זה אלא דמייתי ראיה מדברי הרא"ש שאין השבועה חיוב מוחלט להוליכו אחריו למדי והא כדאיתי' והא כדאיתי' דלדעת הרשב"א אם הוא במקום קביעותו אפילו לא תבעו אם לא פרעו עבר אשבועתו ולדעת הרא"ש אפי' אם הוא במקו' קביעותו אם לא תבעו לא עבר אשבועתו

והנה ראיתי למרן הב"י ז"ל סי' פ"ב מחו"ז שכתב בשם מהר"י ן' הרא"ש וז"ל ראובן חיי' לשמעון מנה ועשה לו שטר א' שנשבע לפורעו וכו' אם היתה השבועה כתובה בשטר עצמו ולא היה כתוב בו שלא יוכל לטעון שפרע והיה אומר שקיים שבועתו ופרע אע"פ שלא היינו יכולי' לפוסלו מחמת השבועה דש"מ פרע מ"מ צריך לפרוע השטר ע"כ אשר מבואר מדבריו דמיירי שתבעו אחר זמן הפרעון דאם לא עבר זמנו אינו יכול לטעון שפרע דקי"ל חזק' דאין אדם פורע חובו בתוך זמנו ואפ"ה מבואר שאם היה כתוב בו שלא יוכל לטעון שפרע היה עובר על השבועה במה שלא פרעו בזמנו ואע"פ שלא תבעו המלוה הופך דעת אביו הרא"ש. גם מדבריו אלו מבואר שאם היינו יודעין שלא פרעו היינו יכולים לפוסלו מחמת השבועה וכבר הביא מהריק"ו שורש י"ז שריב"א חול' על זאת הסבר' דאין לפסו' כל כה"ג דאיכא למי' דכשהוציא שבועה מפיו היה דעתו לקיים ע"ש

כתב הרשב"א בתשו' הקצרו' סי' ע"ט וז"ל עוד השי' ממי שנשבע שלא ישא אשה עד זמן ידוע שהיא חלה שאין זה נשבע לבטל את המצוה דאפשר לקיים זה וזה ע"כ ובח"ד סי' צ"א נדפסה תשו' זו ע"ש ולכאורה נראה דחולק עמ"ש הרמב"ם בפט"ו מה' אישות וז"ל כיון שעברו עשרים שנה ולא נשא אשה ה"ז עובר ומבטל מ"ע ע"ש וא"כ אי מיירי הרשב"א כשעברו עליו עשרי' שנה אם כן הו"ל נשבע לבטל את המצוה ממהר"י הלוי ז"ל: סימן ח'

המלוה את חבירו וקבע לו זמן הפרעון לזמנים מוחלפים ולא תבעו כל אותם הזמנים ואח"כ תבעו לפורעו בבת אחת לכאורה נראה דחיי' לפורעו בב"א והוא ממ"ש הסמ"ע בסי' ע"ג סק"ז על מה שפסק מרן דהמלוה את חבירו וקבע לו זמן לפורעו אע"פ שלא קנו מידו אינו יכול לתובעו קודם הזמן כתב ע"ז הסמ"ע וז"ל לכאורה נראה דמיירי דוקא בקבע לו זמן בשעת הלואה דאלו אחר ההלואה צריך קנין כמו הנאמנות וכמ"ש לעיל סי' ע' ע"ש ומעתה כ"ש הוא