נשאל דוד (שו"ת) קסח

לו דהשתא זכה בהם הבעל ועוי"ל לדעת רש"י כמו שתי' התוס' לדעת ר"ת. ולע"ד עוי"ל לדעת רש"י ע"פ מ"ש ה' שלטי הגבורים בפ' נערה שם בשם ריא"ז דשיטת המורה אם זקפם עליו במלוה זכה הבעל ע"ש ומעתה י"ל דאינך ברייתות מיירו כשזקפם עליו במלוה משא"כ לדעת ר"ת אפי' כשזקפן עליו במלוה א"נ בשייחדן לא זכה בהן הבעל כיון דעיקר טעמו של ד"ת הוא משום אומדן דעתא דלא נתן אלא ע"מ שתהנה בתו לפ"ז אפי' ייחדן א"נ שזקפן עליו במלוה וכתב לו שטר עליהם לא זכה וכ"כ התה"ד סי' שכ"א והביאו מור"ם שם ע"ש

אך ק"ל לדעת רש"י דאעיקרא אמאי הוצרך לאוקמי לההיא ברייתא דכתב לה פירות וכסות וכו' דלא מיירי אלא מן האירוסי' שהרי שפיר י"ל דמיירי אפי' מן הנישואין ואי משום ההוא בריית' דלקמן דקתני דאע"פ שכתובת' בבית אביה בעלה יורשה דקי"ל כוותה. וכי היכי דאתיא דת"ק דאהא דאמ' לא זכה הבעל הא י"ל דההיא בריית' דלקמן מיירי כשייחד לה וכמ"ש רש"י שם והכא מיירי היכא דלא ייחדן אלא דכתב לה פירות וכסות וכו' שיהיו לה בנדוניית' וכעין זה ראיתי להר"ב במקובצ' בד"ה כתב לה וכו' שכתב לפי' ר"ת וז"ל דבריית' דלקמן דקתני אע"פ שכתובת' בבית אביה בעלה יורשה אתיא אפי' כרבנן דהכא דהתם הוא שפסק האב כלי' מסויימין שאינן מחוסרי' שומא ולא שום גוביינא דקנניהו באמירה וככ"מ שהם אבל הכא מיירי שלא סיים לה כלים יודעי' אלא כתב לה סך ידוע של כלים שעדיין הם מחוסרי' גוביינא ושומא ולפיכך לא זכה בהן הבעל עכ"ד והרי זה כעין מה שהק' על רש"י

איברא דאעיקרא דברי הריטב"א הללו לפיר"ת הם דברים תמוהים שהרי עיקר טעמו דר"ת הוא משום דאמדי' דעתי' דאב שלא הקנה לו אלא ע"מ כדי שהתנה בתו מהם וכיון שכן הוא מאי נפקא מינה בזה סיימינהו ושמו אותם דכל זמן שלא גבה אותן הבעל עדיין לא זכה בהם וכבר ראיתי לה' נתיבות משפט ז"ל דקצ"ו ע"ג שתמה כן ע"ד הריטב"א הללו ע"ש. אך לדעת רש"י שפיר הוה מצי לאוקמה לההיא ברייתא דכתב לה פירות וכו' בנישואי' וכמ"ש. והנראה לע"ד לומר לדעת רש"י דס"ל דמדקתני כתב לה כסות ופירות וכלים ולא קתני סתמא כתב לה נדונייא שיבואו עמה לבית בעלה משמע דמיירי בכסות וכלים שהם בעין והם מסויימין וייחדן לה שיבואו עמה לבית בעלה. וכ"כ ה' פנ"י ז"ל שכתבנו לעיל דדוקא בכה"ג בדברים שהן בעין וכו' וכן משמע מדברי הר"ב במקובצת שכתב וז"ל רש"י פירשה בארוסה שפסק ליה אביה כלי' הללו בנדוניית' שתכניס לבעלה ע"ש

והנה ראיתי למהר"י קולון שורש צ"א שכתב וז"ל ואין לומר דר"ת מיירי דוקא בפוסק לבתו אבל הכא שנשתעבד אבי הכלה לאבי שמעון חתנו הרי שמעון זכה בנדן ויכול להוציא מיד ראובן חמיו אפילו לאחר מיתת אשתו שהרי כתבו התוס' בפ' נערה והא דאמרי' בפ' מציאת האשה הפוסק מעות לחתנו וכו' ל"ק לפיר"ת דהתם הרי בתו קיימת והיבם רוצה ליבמה ואם איתא שיש לחלק בין פוסק לבתו לפוסק לחתנו מה הוצרכו התוס' לת' משום דבתו קיימת דהא הכא מיירי בפוסק לבתו וההי' דפ' האשה דמשמ' אף אם כנס היו של אחיו משום שפסק לחתנו אלא ודאי מכאן ראיה ברורה שאין לחלק בכך עש"ב וצ"ע דאכתי דנהי דלענין פסיקא אין לחלק בכך מ"מ הכא בנדון דידיה שכתב עליו שטר שנשתעבד לו מאותו הפסק שפסק לו ה"נ דמודה ר"ת דזכה בהן הבעל וכדעת הש"ג וכן כתב מהרשד"ם ז"ל בח' א"הע סי' רי"ז דלא מיירי ר"ת אלא במי שנדר האב מן הנישואי' אבל השתא דנעשה בקנין ושטר הוי כחוב דעלמא וחייב ע"ש וק"ק לי עליו שלא ראה לדברי מהריק"ו והתה"ד שחולקי' ע"ז מיהו לדברי מהריק"ו י"ל דלא פליג דע"כ לא ס"ל למוהריק"ו דאפי' בנשתעבד לו לא זכה הבעל אלא דוקא משום דלא היה בשטר וקנין אלא שכתב עליו בעש"ג אמנם היכא דאיכא שטר וקנין ה"נ דמודה מוהריק"ו אך התה"ד ודאי פליג. ומדברי התוס' יש להוכיח דס"ל כהתה"ד דאפי' בשטר וקני' לא מהני מדלא תי' התוס' לאינהו ברייתות שהק' מהם לר"ת דמיירי בשנשתעבד לו הבעל בשטר וקנין משמ' דלא ס"ל לחלק בכך לדעת ר"ת מהטעם שכתב התה"ד דכיון דטעמו של ר"ת משו' אומדן דעתא שלא נתן אלא ע"מ שתהנה בתו א"כ תו אין לחלק בכך

האמנם מדברי הרא"ש בתשו' נראה שסובר לדעת ר"ת דהיכא שכתב עליו שטר זכה הבעל וכדעת מהרשד"ם שכתב בכלל ל"ח סי' ב' והביאו בנו הטור סי' קס"ח על ראובן שנתחזק לו שט"ח על שמעון ונשא שמעון אשה ולא היה לו קצת מעות הנדוני' ועשה לו א' מגיסיו שטר משכונה על בתו בסכום המעות שפסק לו ונפטר שמעון וצוה להחזיר שטר משכונה לאשתו ובא ראובן ותבע שיגבוהו מזו המשכונה מפני שהוא ב"ח קודם והשיב שאין מגבין לו דכיון שהחזיק לה השטר הרי מחל לאשתו אותו החוב שהיתה חייבת לו וכו' עש"ב. והנה דעת הרא"ש לפסוק כר"ת ולא כרש"י וכמ"ש הטור סי' נ"ה דר"ת פי' אפי' נשאת אם מתה קודם שיבואו לידי הבעל אינו יורש אותם וכן מסקנת א"א הרא"ש וכתב מרן הב"י ז"ל שהרא"ש כתב פירש"י ושר"ת הק' עליו ופי' דבנישואי' מיירי ומשמ' לרבי' דכיון דכ' כן מסתמ' הוא מסכי' לפיר"ת ולי אין משם ראיה שיהי סבור כן דא"כ לא הוה שתיק למימר וכדברי ר"ת מסתבר ע"ש ותמהני על מרן שהרי בתשו' הרא"ש כלל ל"ו סי' ב' והביאו מרן הב"י סי' קי"ח מבואר שדעת הרא"ש כפיר"ת שכתב וז"ל שאם יברר ראובן שאשתו חיתה אחר מורישה שזכתה בירושת' וכו' ולא דמי לנדוניית חתנים שלא גבו דשאני התם דנדוניא שהאב פוסק לבתו בדעתו תליא מלתא ואנן סהדי שהאב לא היה דעתו להקנות וליתן הנדוני' אלא ע"מ שתהנה בתו כמו בעלה וכו' ע"ש הרי להדיא שהרא"ש מסכים בפירוש לר"ת. ומעתה כיון שהרא"ש מסכים לר"ת אם איתא דס"ל דאפי' בשכת' עליו שטר חוב לא זכה הבעל א"כ הכא אעיקרא בנדון דידיה כיון שלא גבה אותן הבעל ולא באו לידו לא זכה בהם הבעל ואינם מחוייבי' עוד מאותו השטר ופשיטא שאין לב"ח שום זכות לגבות מאותו השטר אלא ודאי נראה דס"ל להרא"ש דכל שכתב עליו שט"ח הוי כחוב דעלמ' וזכה הבעל וכדעת מהרשד"ם ומשו"ה הוצרך הרא"ש לטעמי' אחרים שלא יגבה ראובן מאותו החוב ואין לומר דשטר משכונה שאני דאלים כחיה דחשי' כמו שבאו לידו וזכה בהם הבעל שהדי א' הרואה בדברי הרא"ש יראה דההיא משכנתא לא היה שמעון דר בה כדי שנאמר דחשי' מוחזק וכיון דלא הוה דר הוה ליה כשט"ח דעלמא

באופן העולה ממ"ש דלדעת רש"י ושכן נראה דעת מרן דלא זכה הבעל אלא בא' מב' דרכים או היכא שייחד לה אביה לנדוניית' וזה שדקדק מרן וכ'