נימוקי יוסף על יבמות ט.

מחקה . אם תזנה מחקה ליה לזמן ותאמר קודם קדושין היה זנות זה:

[שלא תזנה] ומחפה עליה שמא יהא נשוי בת אחותו ותזנה תחתיו ויראה עדים שממשמשין ובאין ויחוס עליה ויגרשנה ויאמר קודם זנות שאתם אומרים נתגרשה:

לינחיה גבי עדים. מאי מהני אי דכירי אימת הוו קדושין אפילו אינו כתוב בשטר מצו לאסהודי אלא להכי אמר דמהני דזימנין דלא דכירי וחזו מכתבא ואתו ומסהדי האי לאו עדות הוא דרחמנא אמר על פי שנים עדים ולא שיעידו מכתבם ובעלמא דרשינן באנפא אחרינא למעוטי שלא ישלחו עדותם באגרת כדפירש רש"י ז"ל בפירוש החומש ותרוייהו שמעינן מקרא והא דחיישי הכא שמא יעידו ע"פ כתבם היינו כגון שלא יזכרו הענין כלל מעצמם ואפילו על ידי כתב דאי לא הא אמרינן בכתובות כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליה אפי' לאחר כמה שנים לפי מה שפירש שם הרי"ף ז"ל והקשו הגאונים ז"ל אי לא דכירי למה להו לאסהודי מפי כתבם יוציאו השטר לב"ד ויעידו על כתב ידם ותו לא בעינן ותירץ הרי"ף ז"ל דשאני הכא דכיון דשטרא לא נפיק מתותי ידי דסהדי כמה דלא מסהדי בה דמי ולא גמרינן מיניה דהוה ליה ככותב עדותו בפנקס דהא אי בעו כבשי ליה לשטרא ולא מסהדי הלכך אי מדכרי לה לסהדותא ומסהדי בה השתא על פה הוי עדות ואי לא לא הוי עדות אבל שטרא דנפיק מתותי ידי בעל דין לא אמרי' ביה מפי כתבם הוא דהא מעידנא דחתמי בשטרא ויהבי ליה למריה לא יכלי למהדר בהו והוה להו כמו שנחקרה עדותן בב"ד דאמר רשב"ל עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין הילכך מפיהם קרינן ביה ולא מפי כתבם הוא ומהאי טעמא מקיימים ליה לשטרא בחתימות ידי סהדי ולא איכפת לן אי מדכרי ליה לסהדותא אי לא מדכרי ועוד הרי מקרא מלא כתוב שדות בכסף יקנו וכתוב בספר וחתום והעד עדים למימרא דכה"ג עדות מעליא וכמפיהם הוא ולא מפי כתבם ולטעמו ז"ל שחילק בין כדנפיק מתותי ידי בעל דין או מתותי ידי דסהדי הקשו עליו דהכא לידא דאתתא או שלוחא מטא ועוד דא"כ [אמאי] לא מקרעינן כמה שטרי שהעדים חתומים ואינם מספיקים ליתנו לבעל דבר עד ששוכחין עיקר הדבר וי"ל דשאני הכא דכיון דלא חזי למתביה לבעל דבר להיות בידו לראיה לא חשיב שטר לראיה כלל אלא דהוי שטר מקנה בעלמא להתקדש בו וכן תירץ הרמב"ן ז"ל בספר הזכות:

להצלה דידה. זמן דגט להצלה דידה קא אתי וליכא למיחש דלמא מחקה ליה דכי אתו סהדי דזנתה אי לא מייתא שטרא דאיגרשה מקמי הכי מוקמינן לה בחזקת א"א ומיהו אי לא תקון רבנן זמן הוה מצי לחפויי עלה ומספקא לא קטלינן לה אבל השתא דתקון רבנן אי לא מייתא שטרא דאגרשא מקמי הכי מוקמי' לה בחזקתה וקטלי' לה כך פרש"י ז"ל והקשו עליו ז"ל דמשום פסולא דתקנתא דרבנן לא קטלי' לה וכ"ש שאינו פסול אלא כשר כדאמרינן פרק המביא תניין (דף יז:) גזייה לזמן ויהביה נהליה מה הועילו חכמים בתקנתם ופרקינן לרמאי לא חיישינן אלמא דאי גזייה כשר לפיכך פירשו דלהצלה דידה קא אתי דצריך הוא לה לאפוקה מחזקת אשת איש וסברה דקטלינן לה אי מחקה ליה דלאו דינא גמירי נשי אבל בקדושין הוי איפכא דלחובה דידה קא אתי זמן וכדי דמוקי לה בחזקת פנויה מחקה ליה: