נימוקי יוסף על יבמות ו:

קלא דלא פסיק. שלא אמרו בינתים שהקול היה שקר:

וקלא דלא פסיק עד כמה. צריך לימשך הקול:

דומיא מתא חשודי העיר. דומי דלא ידעי ודאי אלא אמרי בדדמי:

קלא דפסיק. שיצא קול אחר לומר שקר הוא הלעז וכתב הריטב"א ז"ל נראין הדברים דכי פסיק ביני ביני אם שתק קול ההפסק וחזר הקול הראשון ונמשך יומא ופלגא לא פסיק חשיב לאוסרה עליו וכל היכא דאיכא בעיר אויבים בין לנטען בין לנטענת אפילו נמשך הקול יומא ופלגא ויותר בלא שום הפסק לאו קלא הוא ושריא ואפשר דאפי' לכתחלה לא חיישינן לה לאסרה על הנטען עד כאן ואם הוציא אותה בעלה בדבר מכוער והלכה ונשאת לאחר ואפסקיה ההוא אחר לקלא ולבתר הכי גרשה לא תנשא לההוא נטען לכתחילה ואם נשאת (וכנסה) לא תצא ל' רבינו אלפס ז"ל:

שלח ליה רבה כו' משום שם רע. שיצא עליה:

לא יחזיר. כדמפרש טעמא פרק השולח [דף מו.] שמא תנשא לאחר ויצא קול על הלעז הראשון ששקר היה ויתחרט המגרש ויאמר אילו הייתי יודע שכן היה אפי' היו נותנין לי ק' (ה') מנה לא הייתי מגרשה ונמצא מבטל גטו למפרע ועוקרו ובניה מן השני ממזרים וכן הטעם למגרש משום נדר דשמא תלך זו אצל חכם לאחר שנשאת לאחר ויתיר לה נדרה ויאמר המגרש אילו הייתי יודע כן וכו' לפיכך אומרים לו מתחלה הוי יודע שהמוציא אשתו משום נדר שנדרה לא יחזיר ואם היא חביבה עליך בא ובקש היתר לנדרה ואם מגרש לה מהשתא ודאי שנואה עליו ותו לא מצי עקר גטה בדברי שקר:

חזר וכנס החזירה מהו שנכוף אותו שיוציא ואסיקנא דלא דמי בעל לנטען דטעמא דאסור נטען הוא משום דכשכנסה אז מחזיק הקול שיאמרו אמת היה הדבר אבל בבעל ליתיה לההוא טעמא דאדרבה כשהחזיר אכחשיה לקלא קמא דאמרינן קים ליה במלתא דליתא שאין אדם רוקק בכוס ואח"כ שיתהו וכן הלכתא דבעל שהחזיר לא יוציא אחר שכנס כל היכא דליכא עדי טומאה ופירשו בירושלמי [דפרק זה הלכה י"א לגירסת הרמב"ן ע"ש] דכל היכא דאמרינן כנס לא יוציא היינו בשכנס ממש אבל לא בשקדש בלבד ומינה דכי אמרינן כנס יוציא היינו אף על פי שהכניס לחופה והיכא דהחזירה בעל וחזר וגרשה אמרו בירושלמי שמותר להחזירה שאם לא כן אתה מוציא לעז על בניה פירוש שיוציא לעז על בניה שהיו לה אחר שהחזירה ושמעינן מיניה דכי ליכא בנים לא יחזיר וכן כתב הריטב"א ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל:

מתני' המביא גט ממדינת הים. צריך לומר השליח בפני נכתב ובפני נחתם לשמה וטעמא מפרש בגיטין (דף ב:) מפני שאין בני מדינת הים בקיאין לשמה הלכך צריך שיעיד השליח שהסופר היה בקי בהלכות גיטין:

לא ישא את אשתו. הואיל ועל דבורו סמכינן יש לחשדו אם ישאנה שמא עיניו נתן בה והעיד שקר וכן מת וכו' לא ישא הואיל ועל עדותו היא נשאת איכא לזות שפתים שמא עיניו נתן בה אבל לאחר תנשא דאשה נשאת בעד אחד משום תקנת עגונות כדאיתא במכילתין:

לא תנשא וכו'. אפילו לאחר לפי שאין ראוי להעיד שהוא רשע והתורה אמרה אל תשת רשע עד:

הרגנוהו. כלומר שהיה עם הורגיו ולא סייע בהדייהו כלל כדאיתא בגמרא:

תנשא אשתו. לאחר:

גמ' דעליה קא סמכינן דאי לאו משום עדותו שאמר בפני נכתב ובפ"נ כתב הגט לא מעלה ולא מוריד הלכך לא ישא את אשתו וא"ת ומ"ש מאותן נשים שאין נאמנות לומר מת בעלה ואפ"ה נאמנות להביא את גיטה ממדינת הים אע"ג דעלייהו קא סמכינן משום דאיכא כתבא י"ל דהתם כיון דמשום איבה בלחוד הוא דחיישינן לא מעיילא נפשה לשקורי כיון דאפשר דאתא בעלה ומכחיש לה חיישא ומרתתא אבל הכא דחיישינן שמא יצרו תקפו משקר ודאי כיון דעליה סמכינן אבל מא"י לא צריך לומר בפני נכתב וכו' ומיהו אי אמר בפני נכתב ובפני נחתם כבמדינת הים מהני דאי אתי בעל ומערער לא משגחינן ביה וכדאמרינן התם (דף ו:) בדוכתא לא צריכת ואי עבדת אהנית:

ולא אמרינן רשע הוא כיון שאמר הרגתיו ואפילו לרבא דאמר (סנהדרין דף כז.) רשע דחמס בעינן בהא מודה דהא קרייה רחמנא לרוצח רשע כדכתיב (במדבר לה) אשר הוא רשע ואם כן הא קרינן ביה אל תשת ידך עם רשע:

אדם קרוב וכו'. רבא אמר דאפי' (סנהדרין דף ט:) אמר פלוני רבעני לרצוני הוא ואחר מצטרפין להרגו לרובע דכיון שזה מתכוין לעדות נאמן הוא על חבירו ואינו נאמן אצל עצמו ממה שאמר לרצוני לפי שאדם קרוב אצל עצמו וקרוב פסול לעדות בין לטובה בין לרעה הלכך אינו רשע בעדות עצמו:

ואין אדם משים. [אין] עדותו עדות אצל עצמו ליעשות רשע והא דקי"ל הודאת פיו כמאה עדים ה"מ לממונא אבל לקנסא ולעונש מלקות וליפסל לא ופלגינן דבורא ומהימן במה שאומר פלוני רבעו אבל אינו נאמן במה שאומר לרצונו וא"ת ומאי שנא מהא דאמרינן בפרק האשה שנתארמלה (דף יח:) דעדים שאמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו מחמת ממון אין נאמנים והשטר כשר לפי שאין אדם משים עצמו רשע הוה לן למימר נפלוג דבורייהו ונימא שהם נאמנים במה שאומרים אנוסים היינו ואינם נאמנים במה שאומרים מחמת ממון ונימא דאנוסים היו מחמת נפשות וי"ל דשאני הכא דכשאומר הרגתי וכן כשאומר פלוני רבעו לרצונו שתי עדיות שאפשר לזה בלא זה וכיון שכן פלגינן דבוריה ואע"פ שהעיד הכל בעדות אחת מהמנינן ליה שמת אותו פלוני אבל אין מאמינין אותו שהרגו הוא וכן אתה אומר כשאומר פלוני רבעו לרצונו אבל כשאומרים אנוסים היינו מחמת ממון הכל עדות אחד דמחמת ממון פירוש הוא דאנוסים היינו דאילו אנוסים היינו פירוש בעי אי מחמת ממון או מחמת נפשות וכיון שכן לא פלגינן עדות אחד לב' להיות גורעין ומוסיפין ודורשין ואם תאמר והא קיימא לן (מכות דף ה:) עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה י"ל דהכא מה שהעיד על עצמו שנרבע לרצונו או שהרג אינו עדות אלא הודאה ולא נתבטל כלום למה שנקרא עדות דהיינו מה שהעיד על חבירו וכדאמר התם (דף ו.) גבי נמצא אחד קרוב או פסול עדותן בטלה גם כן רובע יציל נרבע יציל ופרקינן במקיימי דבר הכתוב מדבר כלומר בעדים והני אינם עדים ואם תאמר וכי נרבע ממש לרצונו בעדים למה פסול לעדות אליבא דרבא דהא אמר רבא התם (סנהדרין דף כז.) דאינו נפסל אלא בדבר של חמס שהוא רע לשמים ורע לבריות יש לומר דכל עבירה שנעשה מפני הנאת גופו הרי הוא כרשע דחמס כדאמרינן (שם) דמודה רבא במומר אוכל נבילות לתאבון שהוא פסול דכפין ואכיל כפין ואסהיד הכא נמי לא שנא דאסהיד מפני תאותו ואם תאמר דהא אמרינן התם (בסנהדרין דף כו:) דחשוד על העריות כשר לעדות ומשמע התם דרבא סבר לה הכי כרב נחמן יש לומר דהתם חשוד בעלמא ששמועתו רעה להתייחד עם העריות ועריות דבר מכוער והא דאמרי' התם עני מרי ארבעין אכתפיה וכשר היינו מפני שמלקין על לא טובה השמועה כדאיתא במסכת קדושין (דף פא.) אבל בא על הערוה ממש לדברי הכל פסול לעדות כיון דעביד לתיאבון וכדאמרן התם ודיקא נמי דקתני התם החשוד על העריות ולא קאמר הבא על הערוה כל זה משיטת רבינו יצחק הידוע בעל התוס' והסכימו המפרשים ז"ל כן: