נימוקי יוסף על יבמות ו.

הנטען מאשת איש. אמרינן בגמרא כגון שיש עדי ביאה ממש ולפיכך מוציאין ב"ד אותה מתחת ידו דהא אסורה ליה מדאורייתא כדדרשינן בסוטה (דף כח.) מונטמאה ונטמאה שני פעמים אחת לבעל ואחת לבועל דכשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל אבל בלא עדי ביאה לא מפקינן לה משום קלא דלא פסיק ולא משום דבר מכוער:

גמ' במה דברים אמורים. דאם כנס הנטען יוציא:

בשאין לה בנים. מבעלה הראשון אבל יש לה בנים מן הראשון לא תצא דכי מפקינן לה קא מחזקינן לקלא קמא ועבדינן להו ממזרים כך פרש"י ז"ל אבל רבינו אלפס ז"ל פירש בשאין לה בנים מן הנטען אלמא דחיישינן ללעז הבנים שיש לה עתה מן הנטען ואם באו עידי טומאה אפי' וכו'. מלשון הברייתא הוא ולפיכך הקשו ז"ל פשיטא דאיסורא דאורייתא לא שרינן משום חשש לעז בנים ותרצו דאע"ג דעדים אלו אינם יודעים אם היה באונם או ברצון אשמעינן דתצא ולא אמרינן אולי אנוסה היתה וספיקא לקולא משום בנים דאוקי אתתא בחזקת כשרה קמ"ל דאדרבה סתם מזנה בחזקת רצון היא והכי מוכח בהדיא פרק קמא דכתובות (דף ט.) גבי הא דאמר רבי אלעזר האומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו ואמרינן משום דפתח פתוח כעדים דמי וכל היכא דאיכא עדי בעילה קרי להו עדי טומאה משום דהכי הוי דין ביאתו מסתמא. והשתא הדרינן לקושיין דמשמע מהברייתא דמתני' דאם כנס יוציא לא מיירי בעדי טומאה וקשיא לרב דאוקמא דוקא בעדי טומאה אבל אי ליכא עדי טומאה אלא שהוציאה הבעל משום שלבו נוקפו וכנסה הנטען אין מוציאין אותה מידו:

הא מני. רב תירץ דהך ברייתא ר' תנא לה דסבר דמשום עדי דבר מכוער תצא:

רוכל. מוכר לנשים בשמים להתקשט בהן:

יוצא מן הבית ומצא זה את אשתו שהיתה חוגרת עצמה בסינר:

מכוער הדבר. שלא התירתו מעליה אלא לזנות:

סינר. כעין מכנסים שהיו חוגרות הנשים לצניעות:

רוק למעלה מן הכילה. ארוכל יוצא קאי ומצא בעל רוק בגג הכילה שעל מטתו מכוער הדבר שאין דרך לרוק למעלה אלא השוכב ופניו למעלה הלכך זנתה זו ורקקה בשעת תשמיש:

מנעלין הפוכין. הופכין פיהן למטה כדי שלא יכירם הרואה ופירש בגמרא דלא הוו שם המנעלים השתא אלא שהיה ניכר מקום הפיכתן בעפר של תחת המטה:

והלכתא כוותיה דרב. דלא מפקינן מנטען אלא בדאיכא עדי טומאה ממש כדמשמע לישנא דמתניתין דתני הוציאוה דמשמע ב"ד וב"ד כי מפקי בעדי דבר ברור מפקי ולא קתני הוציאה דהוה משמע בעל דאילו בעל מצי לאפוקה משום קלא כדאיתא בסמוך:

והלכתא כוותיה דרבי. דמפיק לה בעדי דבר מכוער:

קשיא הלכתא אהלכתא ל"ק בקלא דלא פסיק ועדי דבר מכוער דאיכא תרתי לגריעותא מפקינן מנטען כרבי ודוקא כשאין לה בנים כדקתני בברייתא דאוקימנא כוותיה אבל כי ליכא תרתי אלא חדא ואפי' עדי דבר מכוער כיון דפסיק קלא עבדינן כרב דלא לאפוקה אפי' מנטען כשכנסה דאילו מבעל אפי' בתרתי לגריעותא לא מפקי' מיניה דלא מפקי ב"ד מן הבעל בעל כרחו כשאין לבו נוקפו אלא בעדי ביאה כשמואל דאמר שמואל במנאפים עד שיראו כדרך המנאפים ובכלאים עד (שיראו) שיכניס כמכחול בשפופרת אלא דבמנאפים לא בעינן עד שיראו שהכניס:

אמר המחבר מצאתי כתוב במנאפים שוכבים זה על גב זה ואפילו שלא כדרכה ואפילו הערה בה חייב מיתה ונאסרה על בעלה ע"כ. דלענין קלא עדיף בעל דהוה ליה קלא דלבתר נשואין ואילו נטען הוה ליה קלא דמקמי נשואין ואיכא למיחש ליה כדאיתא שלהי מסכת גטין והתם נמי מוכח דב"ד לא מפקי [מבעל] אלא בדבר ברור ממש בעדות כרבי יוחנן בן נורי דאמר (גיטין דף פט.) נאמר כאן ערות דבר ונאמר להלן על פי שנים עדים יקום דבר ועוד דהא אשתו זנתה בעד אחד קיי"ל דשרי לה עליה אא"כ מהימן ליה ולבו נוקפו כדאיתא בקדושין (דף סז.) ולא עדיפי עדי דבר מכוער מעד אחד בזנות ממש שנאמן באיסורין דעלמא ועוד דלא אסרינן אשה לבעלה אלא על ידי קנוי וסתירה אף קנא לה בפני עדים ונסתרה בפני עדים ושהתה כדי ביאה היכא שמחל על קנויו קודם סתירה ואין לך דבר מכוער גדול מזה וכן דעת רי"ף והגאונים והרמב"ם ור"ת ז"ל והכא בהכי פליגי רב ורבי דרב סבר דאפי' מנטען אין מוציאין אלא בעדי טומאה ורבי סבר דמחמרינן בנטען אף על פי שכנס ואפי' בעידי דבר מכוער גרידא מדחזינן דהחמיר בבעל דאמר תצא ומיהו אפי' רבי כי אמר תצא מן הבעל לאו בעל כרחו קאמר דב"ד לא מפקי אלא בדבר ברור כדאמרן אלא לומר שאם רצה להוציאה הבעל מפני שלבו נוקפו תצא ממנו בעל כרחה [שלא בכתובה] וכעוברת על דת משה ויהודית שהיא יוצאה בלא כתובה אם רצה הבעל להוציאה וכתב הריטב"א ז"ל ולא עוד אלא דההיא צריכה התראה להפסידה כתובתה וזו שיש בה דבר מכוער הוה התראה והכין אמרו בירושלמי (פרק ז דכתובות סוף הלכה ו) עלה דהא דרוכל וכולן אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת רב אדא בר אהבה בשם רבי מעשה בא לפניו ומה בכך בעיא קומין אפילו רואין אותו נותן פיו על פיה אתא עובדא קומי ר' יוסי ואמר תפוק בלא פדן פירוש בלא כתובה לומר שאם רצה הבעל להוציאה בלא כתובה רשאי וכל הנהו עובדי דשלהי נדרים (דף צא:) כעובדא דתחלי ועובדא דגברא דעאלי לביתא וכי אתא מרי ביתא ערק דאמרינן התם דאסירא ליה כולהו בשרצה לגרש ובבא לצאת ידי שמים אבל כשטוען ואומר שאשתו מותרת לו ומכחיש הדבר אין אוסרין אותה עליו אלא בעידי טומאה ממש כדאמרן וכן העלו בתוס' והרמב"ם ז"ל והרא"ה ז"ל והריטב"א ז"ל: