נימוקי יוסף על יבמות ה:

מתני' שנים שקדשו שתי אחיות שנים והם נכריים:

זה חולץ לשתיהן. דכל חד מינייהו אסור ליבומי דדלמא באחות זקוקתו פגע:

היחיד חולץ כדפרשי' לעיל שא"א לו ליבם לו קודם חליצת שניה משום אחות זקוקה ולא לאחר חליצה משום אחות חלוצה לפיכך הואיל ואסור ליבם יחלוץ תחלה לשתיהן כדי להוציא אותה שהיא יבמתו מאיסור יבמה לשוק:

והשנים אחד חולץ. לאפקועי זיקה מאחיו אם זו יבמתו ותשתרי אחותה לשני ממה נפשך אם יבמתו היא שפיר ואם אחותה היא פקע זיקת היבמה מינה בחליצת אחיו:

חלוצתו של זה. ממה נפשך אם זו יבמתו שפיר נסיב שהרי אחיו לא חלץ לה אלא לאחותה שלא היתה יבמתו ואינה כלום ואי לאו יבמתו היא שפיר נסיב נכרית היא דאי משום אחות זקוקה ליכא שהרי חלץ אחיו לאחותה שהיא יבמתו ופקע זיקה ואי משום יבמה לשוק הרי חלצה זו מן אחי בעלה:

קדמו שניהם ב' אחין וחלצו. לשתיהן משום דלא ידעי אי זו יבמתו:

לא ייבמו השנים. אחי האחד זה את זו וזה את זו דקמא דנסיב איכא למימר זו היא אחות זקוקתו אלא אחד חולץ תחלה לאחת ואחד מיבם לשניה ממה נפשך אם יבמתו היא שפיר ואי לאו באחות זקוקתו לא פגע שהרי חלץ אחיו ליבמתו ויבמה לשוק נמי לא הויא שהרי היא חלוצה מאחי בעלה:

קדמו וכנסו אם קדמו אלו שנים אחרונים וכנסו אחר חליצת שנים האחרים ולא באו לימלך לבית דין אין מוציאין מידם כדפרישית שהרי אין כאן אלא ספק איסור אחות זקוקה בנשואי ראשונה ואיכא למימר קמא דנסיב יבמתו היא ושפיר נסיב ובתרא נמי שפיר נסיב נכרית וא"נ הוה איפכא וקמא פגע באחות זקוקה כיון שבא שני ויבם פקע זיקתה מאחיו והותרה לו אשתו ואיסורא דעבד עבד:

מצוה בגדול ליבם. לשון הריטב"א ז"ל אומר היה מורי הרמב"ן שזהו כשהגדול הגון לה אבל אם אינו הגון ואחד מן האחרים הגון מצוה באחרים יותר ממנו ומיהו אם רצה הגדול לחלוץ חולץ למאן דאמר [דף לט:] מצות חליצה קודמת למצות יבום וכל שיש לגדול אשה אחרת בזמן הזה אין המצוה בו דקטטה ומריבה איכא בבית וכיבם שאינו הגון דמי לגבי אידך ע"כ:

גמ' דקא פגע. אי מיבם ברישא דילמא פגע באחות זקוקתו כדפירשנו במתני':

הרי אלו חולצות ולא מתיבמות. זו הוא גירסת רבינו אלפס ז"ל ורוב הספרים ולהך גרסא הקושי' מדקתני שאין מתיבמות שתיהן וקס"ד ששורת הדין שזה חולץ וזה מיבם דהא בחליצה דקמייתא פקעה זיקה דאידך אלא דגזרינן חולץ ואחר כך מיבם אטו מיבם ואחר כך חולץ ולהכי פרכינן דמאי שנא במתני' דשרינן זה חולץ וזה מייבם ולא גזרינן אטו מייבם תחלה ופריק התם ודאי דתרוייהו יבמות נינהו אבל הכא דליכא אלא חדא יבמה ודאי כי מייבם והדר חליץ דילמא לא עביד אסורא כלל לא גזרו חליצה דבתחלה אטו חליצה דבסוף אבל רש"י ז"ל גריס ואם קדמו וכנסו יוציאו ולא פרכינן מדקתני חולצות ולא מתיבמות אלא מ"ש דהתם עשו חיזוק לתקנתא אפילו בדיעבד והכא לא ונראה שטעם דבריו ז"ל משום דהא אסקה רבי יוחנן בדוכתא דהתם לאו משום גזירה אלא משום דקסבר ההוא תנא שכל יבמה שנאסרה בין בשעת נפילה בין לאחר נפילה קודם שתחלוץ עשאוה חכמים כאשת אח שיש לה בנים דשוב אין לה היתר ואפי' חלצו לחברתה דפקע זיקתה לא תחזור להתירה. ופריק דהתם אי למאן דאמר יש זיקה הא נאסרה משום אחות זקוקה אי למאן דאמר אסור לבטל מצות יבמין ואי מייבם האי חדא דילמא מיית אחיו קודם שיבם ותצא מזה משום אחות אשה ונמצאת מצות יבמין בטלה על ידינו מיבום ומחליצה שהרי נאסרה משום כך ושוב אין לה היתר ואפילו בדיעבד נמי עומדין באיסורן מדרבנן כדאמרן אבל הכא הא דאסרינן משום ספק אחות זקוקה לאו אשת אח היא וכל דפקע זיקתה ע"י חליצת אחותה או יבום שלה הותרה לגמרי אפילו לכתחלה ואינו ראוי לגזור על ספקה בדיעבד כלל כיון דקא פקעה זיקתה ומספקא לא מפקינן לה דאימא כל חד וחד דידיה איתרמיא ליה ונמצאת מצות יבום מקויימת:

ואפילו שניהם כהנים. דחד מינייהו ודאי חלוצה נסיב דהא ארוסת הנכרי חלוצה היא מאחד משני אחין כדקתני קדמו שנים וחלצו:

מצוה בגדול. הכי דריש ולקחה לו לאשה ויבמה והיה הבכור כלומר המייבם יהיה הבכור. אשר תלד. ואותה יבמה תהא ראויה לילד פרט לאיילונית:

יקום. היבם על שם אחיו לנחול אותו ולא יחלק אחיו עמו כלל:

אתה אומר לנחלה. והאי יקום ביבם משתעי. בגמרא [דף כד:] אמרינן הכא אלא בכור למאי הלכתא לגריעותא מה בכור אינו נוטל בראוי כבמוחזק אף יבם אינו נוטל בראוי כבמוחזק. כלומר כיון דבכור לאו דוקא אלא גדול לכתוב גדול ופריק דנקיט בכור לגריעותא לומר דמה בכור אינו נוטל חלק בכור בנחלה הראויה לבוא להם לאחר מיתת אביהם אלא במה שמוחזק ביד אביהם במותו דכתיב (דברים כא) בכל אשר ימצאל ואף יבם הנוטל פי שנים בנכסי אביו חלקו וחלק אחיו המת אינו נוטל בראוי כבמוחזק:

כתב הריטב"א ז"ל עיקר הדין דכשמת בחיי אביו אין לו ליבם כלום בנכסי האב מחמת המת כלל ובנכסי האח המת הוא שנוטל ובלבד בנכסים שהיו מוחזקים לו אבל לא בראוי לו אם מת בחיי אביו או בחיי אבי אביו יד כל האחין שוין בו וכן פירשו כל המפרשים ז"ל ועיקר:

או אינו אלא בבן שיולד לו משתעי שקורין בשם המת:

פרט לסריס. כלומר לסריס חמה ששמו מחוי על אח כזה לא הקפידה תורה להקים שם כיון שבא ממעי אמו לקוי טוב ממנו הנפל אבל אם נסתרס על ידי אדם חסה עליו תורה על שנמחק שמו על ידי מקרה רע:

אין מקרא יוצא מידי פשוטו. ואע"ג דדרשינן ליה לדרשא מידי פשוטו מיהא לא נפיק לגמרי גזירה שוה. דשם אחיו לנחלה על שם אחיהם יקראו בנחלתם אפיקתיה לגמרי. שאין צריך לקרות בנו בשם אחיו המת והכי גמירא לה מרביה:

מתני' הנטען. החשוד כלומר שטוענין עליו דברי לעז מזו השפחה או העובדת כוכבים ונשתחררה השפחה או העובדת כוכבים נתגיירה שהן ראויות לבא בקהל:

לא ישאנה. משום לעז שלא יאמרו אגלאי מילתא למפרע שאמת היה הקול הראשון וכתיב (משלי ד׳:כ״ד) הסר ממך עקשות פה ולזות שפתים הרחק ממך:

ואם כנס לא יוציא. דברננה לא מפקי אשה מתותי בעלה דכתיב (שם ג) דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום ולאו דוקא רננה אלא אפילו בא על השפחה ועל העובדת כוכבים בודאי ובתוספתא [פרק ד' דיבמות] קתני לה הכי בהדיא וטעמא דלא יוציא דכיון שנתגיירו וקבלו עליהן חזקה הוא דאגב אונסייהו גמרו וקבלו דגמרא גמיר לה דאחד האיש שנתגייר לשם אשה ואחד האשה שנתגיירו לשם איש גרים גמורים הם וכיון דגיורת מיהא הויא ומותרת היא לו ל"ש יש לה בנים ממנו או אין לה בנים לא יוציא וכן כתב הרמב"ן ז"ל: