נימוקי יוסף על יבמות ד.

ה"מ מחיים. כל זמן שיבמתו קיימת כהא דרבי יהודה בן בתירא אבל מתה היבמה הוה אמינא פקעה זיקה ומותר באמה:

קמ"ל דזיקה בכדי וכו'. כשלא יעשו ביבמה שום מעשה או חליצה או יבום:

גרסי' בגמרא תניא העושה מאמר ביבמתו שלא מדעתה רבי אומר קנה וחכ"א לא קנה מ"ט דרבי גמר מביאה דיבמה מה ביאה דיבמה בעל כרחה אף קדושין דיבמה בע"כ ורבנן גמרי מקדושין דעלמא מה קדושין דעלמא מדעתה אף קדושין דיבמה מדעתה דקדושין מקדושין אית לן למילף:

פירוש מאמר. קדושי יבמה מדרבנן נינהו ומיקרו מאמר:

בעל כרחה. דאמרי' בפרק קמא [דף ח:] ויבמה בעל כרחה דאם בא עליה אפילו באונס קנאה:

קידושין דעלמא. והלכה והיתה לאיש אחר מדעתה משמע:

קדושין מקדושין וכו'. והלכתא הכי כרבנן:

מתני' כלל אמרו ביבמה. לא חולצת ולא מתיבמת. צרתה וכ"ש היא לפי שאף הצרה ערוה היא ויש בה כרת וכדאיתא בפרק קמא (דף ג:):

איסור מצוה ואיסור קדושה וכו'. דוקא היא אבל צרתה מתיבמת שאין צרה פטורה אלא מערוה וכדנפקא לן בפ"ק [שם] מאחות אשה דכתיב בה לצרור וכן איתא בירושלמי להדיא:

אחותה שהיא וכו'. אחותה של ערוה:

כשהיא יבמתה. כגון נפלו שתי אחיות מב' אחין והאחת אסורה לו משום ערוה כגון שהיא חמותו או כלתו:

או חולצת או מתיבמת. אותה אחות הערוה דהשתא לא פגע באחות זקוקתו משום דערוה לאו זקוקתו היא:

שניות לעריות. דגזרו סופרים עליהם:

לשון מצוה וקדושה מפרש בגמרא:

אלמנה לכ"ג. שמת אחיו ההדיוט ונפלה אלמנתו לפניו:

גרושה וחלוצה לכהן הדיוט. שעבר אחיו המת ונשא גרושה או חלוצה וכשמת צריכה חליצה שהרי תפסו לו קדושין בה דקדושין תופסין בחייבי לאוין אבל יבומי לא שהרי אסורה לו לזה שהוא כהן ואפטורי בלא כלום לא דלא אלים לאו למפטרי' דילפי' מאחות אשה בפ"ק [דף ג:] ואמרינן בגמרא [דף כ.] כלל דמתני' לאתויי מאי אמר רפרם למעוטי צרת אילונית אתא וכללא דמתני' סימנא הוא בעלמא ולא בא לרבות כלום אלא למעט דלא חשבינן צרת ערוה לצרת איילונית לפי שאיסור אילונית לאו איסור ערוה היא שנאסור צרתה כמותה אלא דלא חזיא ליבום מחמת אשת אח ואנן כי אסרינן צרתה שתהא כערוה היינו כשאסורה איסור ערוה דומיא דאחות אשה דילפינן מינה איסור צרה דכתיב בה לצרור ודלא כרב אסי דאמר צרת איילונית אסורה ומיהו פסק הלכתא בפרק קמא (סי' ב) דצרת סוטה אסורה כרב דטומאה כתיב בה כעריות:

גמ' אחותה דאיסור מצוה. כגון שנפלו לפני לוי שתי אחיות ליבום שהיו נשי שני אחיו והאחת היא ללוי שניה כגון שהיתה אם אם אמה של אשתו ומשום שאסורה לו לא הויא אחותה אחות זקוקתו ושרי' ליה והא כיון דמדאורייתא רמיא קמיה דשניה מותרת היא מדאורייתא הוו ליה שתי אחיות זקוקות לו ואי נסיב חדא פגע באחות זקוקתו ותנא דמתני' ודאי ס"ל יש זיקה ואסור לבטל מצות יבמין מדלא התיר בשתי אחיות דבעלמא שאין אחת מהן אסורה לו אלמא ס"ל יש זיקה וא"כ היכי תנן בזו מתייבמת:

אלא אחותה דאיסור ערוה וכדפרשינא במתני' דכיון שאסורה לו מן התורה לא זקוקה ליה כלל ואחותה הויא זקוקתו לבדה ומותרת לו כיבמה דעלמא דאיכא עליה מצות ייבום:

מצוה לשמוע וכו'. דכתיב לא תסור מן המצוה וגו':

לא שנא. נפלה לפניו מן הנשואין. דהויא תרתי לגריעותא חדא דאלמנה היא ואיכא לאו דאלמנה לא יקח ועוד דבעולה היא ואיכא איסור עשה לגביה דכתיב אשה בבתוליה יקח ולא בעולה ולאו הבא מכלל עשה עשה:

ולא שנא נפלה לפניו מן האירוסין. ועודה בתולה וליכא אלא לאו דאלמנה:

ואין עשה. דיבמה יבא עליה. גזירה וכו'. נהי דביאה ראשונה מצי למדחי הלאו משום דמקיים עשה ביאה שנייה דלא מצי למדחי דהא לא מקיים העשה שהרי אם רצה מגרשה בגט מיד אסור וגזרינן ביאה ראשונה אטו ביאה שנייה:

תנו רבנן מה הן שניות אם אמו. אמו כתיבא וגזור רבנן על אם אמו שיתרחק מאמו וגזור נמי באם אביו משום אם אמו ואף על גב דגזירה לגזירה היא הא אמרינן טעמא לקמן [דף כא:] משום דתרוייהו אמא רבתא קרו להו וכולה חדא גזרה היא:

ואשת אבי אביו משום אשת אביו הכתובה דכתיב אשת אביך ואשת אבי אביו שניה וגזרינן אשת אבי אמו אטו אשת אבי אביו דתרווייהו בי אבא רבא קרי להו והלכך חדא נינהו:

ואשת אחי האב מן האם. אשת אחי האב מן האב ערוה היא ואשת אחי האב מן האם שניה דלא כתיב אל אשתו לא תקרב דודתך היא אלא ערות אחי אביך ואמרינן לקמן בהבא על יבמתו [דף נד:] דבאחי אביו מן האב כתיב:

ואשת אחי האם גזרו מן האב או מן האם:

וכלת בנו. גזירה משום כלתו:

וכלת בתו. מפרש טעמא לקמן [דף כא:] גזירה משום כלת בנו:

חורגו. בן אשתו:

ואסור בבת חורגו. ובסמוך פריך דאורייתא היא את בת בנה ואמאי תני ליה בהדי שניות:

אשת חמיו כו'. כדאמרן ומותר אדם באשת חמיו:

הא פסיקא ליה. בת חורגו לעולם אסורה לו:

הא לא פסיקא ליה. בת אשת חמיו האסורה לו משום אחות אשה הואיל ולאחר מיתת אשתו מותרת לו לא פסיקא ליה למתנא. ובירושלמי אמרו משמא דרבי חנינא דאשת חמיו אסורה משום מראית העין וכן פוסק רבינו תם ז"ל ובהלכות גדולות. ובתוספות כתבו כי מעשה היה באחד שקדש אשת חמיו ועשה סעודה וצוה רבינו תם ז"ל לגרשה והפסיד את הסעודה והרמב"ן ז"ל ורבים מרבותינו ז"ל התירו מכיון דבגמ' דילן לא אידכרו הני כללי ותדע דבירושלמי אסרו מפני מראית העין חורגין הגדלין בבית אחת ואתא עובדא קמיה דרבי חנינא ואמר יסבון באתרא דלא חכמין לון ובגמרא דילן במס' סוטה פליג עלה בהדיא דהתם אמרינן בשילהי פ' משוח מלחמה (דף מג:) חורגה הגדלה בין האחין אסורה משום מראית העין ואמרינן לא היא דקלא אית לה הרי בגמרא דילן אסרו מעיקרא כרבי חנינא ומחו לה אמוחא וה"ה ודאי דפליגי על ר' חנינא באשת חמיו דאסר בירושלמי מדלא אדכרוה הכא ובחורגין דשייך למגזר טפי הוצרכו לומר דלא חיישינן דאילו באשת חמיו פשיטא הוא דליכא למיחש מפני מראית העין כן עיקר וכן המנהג בכל ספרד. עד כאן לשון הריטב"א ז"ל: