נימוקי יוסף על יבמות מו.

ליורה מלאה וכו'. מרותחת על האור וכיון שהיא מלאה ניתז מן היורה על האש ואף על פי שבתחלה מכבה סופו מבעיר ולא יוכל להתחזק ולעלות מן היורה עד שיהא גופו מבעיר וישרף:

מתני' מן הנשים. שלא נתכוונו להעיד:

דיו. ויכול לילך ולהעיד ולהשיא את אשתו:

גרסינן בתוספתא אפילו שמע קול מקוננת שמזכירתו בין המתים אין עדות גדולה מזו:

בין שהוא מתכוין. לעדות:

גמ' קמצא בעלמא. חגב או נמלה המיתו התינוקות והעלו לה שם איש פלוני כדרך שהתינוקות משחקים:

היכי משכחת לה. דלא נתכוין לא להעיד ולא להתיר אשה:

בי חיואי. שם האיש מאן איכא מי מאנשי ביתו שישמע דברי:

לפרשא זריזא. גבור חיל וישראל היה:

מדבוריה דרב נחמן. דאמר אכלוהו כוורי ולא אמר מי יתן שיעלה אזלא דביתהו ואינסיבא:

קטול אספסתא. קצור שחת לבהמותי:

שמעה דביתהו. דההיא דאמר כותי עליה קטלתיה ואתת לקמיה דאביי:

של ערלה הן. פירות נטיעה הן והן משובחים מפירות אילן זקן:

של עזקה הן. עיר היא בא"י ופירותיה משובחים ואם היה כותי זה מחוצה לארץ ואמר של עזקה הן אין חוששין לדבריו לומר ישראל מכרם לו ושמא לא נתעשרו אי נמי פירשו בו עזקה לשון עוזק בין הזיתים חופר ועושה להם כמין עוגיאות ואיברויי אילנא הוא ואסורה מפני כן הפירות עצמן אסורין בשביעית כיון שבאו מחמת עבודת שביעית וכדאמרינן הנוטע בשביעית יעקור וכגון שאמר הכותי שהיה משדה של ישראל שעזקו ישראל או כותי בשליחותו דבהא הוא דקנסוה רבנן לאסור פירותיו:

לא אמר כלום. לאסרם על כך אלא הלך אחר הרוב שזה משקר ולהשביח מקחו נתכוין וכן בנטע רבעי לחודיה שפירות נטיעה הן כדי להשביח מקחו ה"נ לא נתכוין כותי זה אלא לאיים על זה שיקצור לו מספוא לבהמותיו:

חבל. הספד ועגמת נפש הוא:

קולר. חבורה:

לכרקום ביתר. כשבאה במצור:

שנינו בפרק כל הגט (דף כח:) שלשה דברים אמר רבי אליעזר בן פרטא וקיימו חכמים את דבריו על עיר שהקיפוה כרקום ועל ספינה המטורפת ועל היוצא לידון בחזקת שהם קיימים אבל עיר שכבשה כרקום וספינה שאבדה בים והיוצא ליהרג נותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים וביוצא ליהרג איכא התם תרי לישני איכא דמוקי ליה בבית דין של ישראל דוקא דאפשר דחזו ליה זכותא. ואיכא דמוקי לה בב"ד של כותים משום דמקבלי שוחדא והרמב"ם ז"ל פסק כהך לישנא בתרא דמוקי לה בב"ד של כותים אבל בב"ד של ישראל מעידין עליו דכיון דגמיר דיניה לא שכיח דהדר חזו ליה זכותא ואמרינן התם בגמרא והא קיימא לן דמסיח לפי תומו מהימן ופריק ה"מ במילתא דלא שייך בה אבל מילתא דשייך בה עבידי לאחזוקי שקרייהו דכתיב אשר פיהם וגו' ויש מן המפרשים שכתבו מסתברא דכיון דתרי לישני נינהו ולא איפסיקא הלכתא כחד מינייהו דאזיל לחומרא דאיסור דאורייתא הוא ובין בב"ד של כותים ובין בבית דין של ישראל נותנים עליו חומרי חיים וחומרי מתים:

ואסיקנא [דף קכא:] דכותי אם היה מתכוין להעיד כגון שבא לב"ד ואמר פלוני מת אין עדותו עדות וכ"ש אם נתכוין להתיר כגון שבא לב"ד ואמר פלוני מת השיאו את אשתו אין סומכין עליו כלל אלא במסיח לפי תומו ומפרש בסמוך מהו מסיח לפי תומו וגם בזה אינו נאמן מדין עדות דכותי אינו בר עדות כלל אלא משום דקים לן דקושטא קאמר כיון דמסיח לפי תומו ומשום עגונא אקילו רבנן כדאקילו בעד אחד ועד מפי עד ואין לנו לחוש בשום מקום לשמא תשכור עדים גם לא חששו לשמא תשכור כותי שיאמר כן במל"ת כיון דהחמרת בסופה הקלו בתחלתה אעפ"כ יש לו לדיין בזה לדקדק יפה אם נראה בדבר רמאות הריטב"א ז"ל. ובסוגיתנו וכן התם פ' כל הגט (דף כח:) אסיקנא דכותי מסיח לפי תומו כיון שאמר מת פלוני סגי וקשה מהני עובדי דכתיב בהו וקברתיו וקברתים ותירצו הרשב"א והריטב"א ז"ל דעובדי הכי הוו ולא דצריכים להכי ותמהו על הרמב"ם ז"ל שכתב והוא שאמר קברתיו וקברנום היאך נעלמו ממנו המעשים הללו דכיון דאמר הכותי מת פלוני שריוה ולתקן דברי הרב ז"ל כתב הריטב"א ז"ל דכל היכא דכותי מכריז ואמר מאן איכא בבית פלוני בהא סגי בלא קברתיו דכיון דמעייל נפשיה לאכרוזי ולמימר הכי אי לאו דקים ליה דשכיב לא הוה אמר אבל בכותי מסיח לפי תומו דעלמא חיישינן דלמא אמר בדדמי וצריך שיאמר קברתיו וטעמא דמסתבר הוא עד כאן:

מתני' על פי בת קול. ששמע קול צעקה פלוני מת ולא ראו אדם:

תוספתא אין מעידין עד שמזכירין שמו ושם עירו אבל אמרו א' יוצא מעיר פלוני מפשפשים באותה העיר אם לא יצא אלא הוא תנשא אשתו ופסקה הר"ם במז"ל בהלכותיו:

לאור הנר. שלא ראוהו אלא לאור הנר או לאור הלבנה:

גמ' שראו לו דמות אדם. מתחלה כשצעק:

בבואה. צל:

בבואה דבבואה. צל צלו:

דלמא צרה היא. שנשאת במקום אחר ובאה לקלקלה והלכה לה: