נימוקי יוסף על יבמות מה:

וברח. הנשחט:

יכתבו ויתנו. אלמא כחי מחזקינן ליה ומשני חי הוא לפיכך גיטו גט וסופו למות הלכך מעידים ומיהו במגוייד תנן אין מעידין אלא דמוקמינן לה בגמרא בסכין מלובנת ודברי הכל מפני שיכול לחיות מחמת המכוה והיכא דראוהו מגוייד ואינו יודע אם הוא בסכין מלובנת אם לא תולין לחומרא דילמא בסכין מלובנת היה ואין מעידין עליו וכן אמר בירושלמי אפי' מגוייד אני אומר בחרב מלובנת היה וחיה ולפי זה הא דשמואל [לא שנו אלא ממקום שאין נפשו יוצאה בו] טעמא היא אף למגוייד ואתי שפיר שלא הביא הרי"ף ז"ל דין מגוייד אלא הא דשמואל ואפשר דהכי נמי במגוייד בחבורות חרב במקום שאינו עושה אותו טרפה קאמרינן דמהני סכין מלובנת וכן דעת הרמב"ן ז"ל:

אין מעידין אלא עד שלשה ימים וכו'. לקולא פליג. דקאמר ת"ק אין מעידין אלא עד ג' ימים ואתא ר"י למימר יש לך אדם או מקום או שעה שאינו ממהר לנפוח ולהשתנות ויכול להעיד אפילו לאחר ג' ימים:

או לחומרא פליג. דקאמר ת"ק עד ג' ימים מעידים ואתא איהו למימר פעמים שאפילו תוך ג' ימים אין מעידין:

דצמתי. צומתין צורת הפנים ואין מניחין אותו לנפוח ולהשתנות:

מיא מרזו. מחזיקות ומגדילות ומכבידות כאב המכה וחבירו מטרא רזיא לאילני במסכת תענית:

מתפח תפח. לאחר שמעלין אותו ליבשה משתנית צורתו אבל בתוך המים מצמת צמתי ואין הפרצוף משתנה בו ונראין דברים דה' יומי לאו דוקא אלא ה"ה אפילו זמן מרובה כל שהוא במים אינו משתנה מן הסתם ובירושלמי עשה מעשה לאחר שבעה עשר יום והכא בגמרין מעשה שהיה כך היה וכן נראה דעת הר"ם במז"ל אבל מלשון הרי"ף ז"ל משמע שהוא מחמיר דכתב אבל במים אפשר שישהה ד' וה' ימים ואינו משתנה:

והני מילי היכא דכי אסקוה חזיוה בשעתיה. זה הלשון מוכיח שלא שהה כלל אחר שהיה ביבשה אבל אם שהה במים ג' ימים ושהה אפילו שעה אחת אחר שעלה מן היבשה אין מעידין עליו והכי אמרינן דאי אשתהי כלל מתפח תפח ומשתנה וכסבורין שהוא ראובן ואינו אלא שמעון. וכן נראה מדברי הרי"ף ז"ל שאין מעידין עליו לאחר שעה אחת ומדאמרינן מתפח תפח ולא אמרינן הא אתפח שמעינן שאפילו אין אנו מכירין בו שנתפח אין מעידין עליו כי שמא נתפח ואינו ניכר כן כתב הריטב"א ז"ל אבל לשון הרמב"ם ז"ל אינו נראה למפרשים ז"ל שהרב ז"ל כתב ואם שהה ביבשה אחר שהושלך מן המים שעה ונתפח אין מעידין עליו דלשון ונתפח משמע שנתפח כבר משמע שאם אינו נראה נפוח מעידין עליו:

מתני' שיש להן סוף. לקמן מפרש היכי דמי:

אשתו אסורה. דשמא לאחר פרישתו משם יצא והלך לו דסבר רבי מאיר אדם יכול לחיות ולשהות במים יום או יומים:

מערה. מים שיש להן סוף הן ופליג רבי יוסי ואמר אשתו מותרת דקסבר אין אדם יכול לשהות כל כך במים ואי משום שמא יצא לאלתר אין זו חששא דהא אי נפק הוו חזו ליה אבל במים שאין להם סוף מודה רבי יוסי דאסורה שמא יצא לאלתר למרחוק ולא ראוהו:

מן הארכובה ולמטה. הואיל ויכול לחיות:

לא תנשא. שמא יצא ולא ראוהו דמים שאין להם סוף הם. והא דאמרינן תנשא משום דכיון ששלשלוהו הם ברגלו הא ודאי רגלו הוא אבל אדם שנפל לים והשליכו מצודה והעלו רגל אחד מן הארכובה ולמעלה אין מעידין עליו אא"כ יש להם בו סימן מובהק שאני אומר רגל אחר הוא כדמוכח מעובדא דההוא חרוכא [דף קטו.] ומההיא דב' תלמידי חכמים דאסיקנא התם דאסקום וחזיום הא לאו הכי אמרינן הני אחריני נינהו ומיהו סימן מובהק בידו או ברגלו או באחד מאיבריו אין לך סימן גדול מזה וזהו מה שכתב הרמב"ם ז"ל שאם השליכוהו לים והשליכו מצודה והעלו אבר אחד ממנו שמשיאין את אשתו דמדקאמר מרן ז"ל אבר אחד ממנו נראה שניכר להם בודאי שהיה האבר ממנו:

גמ' וכן הלכתא כחכמים והשתא בסמוך מפרש הי ניהו מים שיש להם סוף וכתב ריא"ף ז"ל ומאן דמורי במים שאין להם סוף אשתו מותרת בר שמתא הוא דאמרי' ההוא גברא דטבע באגמא דסמקי שריא רב שילא לדביתהו אמר ליה רב לשמואל תא נישמתיה אמר ליה נשלח ליה ברישא שלחו ליה מים שאין להם סוף אשתו אסורה או מותרת שלח להו אשתו אסורה ואגמא דסמקי מים שיש להם סוף או מים שאין להם סוף שלח להו מים שאין להם סוף ומר מ"ט עביד הכי מטעא טעאי אנא סברי כיון דקוו וקיימו כמים שיש להם סוף דמי ולא היא כיון דאיכא גלי אימור גלי אשפלוה לדוכתא [אחריתי] קרי שמואל עליה דרב לא יאונה לצדיק כל און קרי רב עליה דשמואל ותשועה ברוב יועץ:

מארבע רוחותיו. כגון מערה מלאה מים והרואהו שנפל שוהה בכדי שאינו יכול לחיות בתוך המים ובא לו:

למחילה של דגים. שחוטטין סמוך לשפת הנהר בין למטה בתוך המים בין למעלה מן המים בגובה שפתו ואינה מתמלאת כולה ואדם הנכנס שם מגביה צוארו בתוך המערה למעלה מן המים:

נענעתי לו ראשי. ועבר על גבי והלך:

ינענע להם ראשו. ידחה מפני השעה ולא יתגרה בהם:

אין מעידין. טעמא דגוב אריות דאף על פי שראוהו שנפל לשם אין מעידין עליו שמת משום שהוא רחב ואינו עומד ממש עליהם ופעמים שאינם רעבים ואין אוכלין אותו אבל אם נפל לחפירה מלאה נחשים ועקרבים שדוחקן כשעומד עליהם בלי ספק דמזקי ליה הילכך כיון שראו שנפל שם מעידים עליו שמת:

לתוך כבשן האש. לפי שהכבשן עמוק ואינו יכול לעלות ממנו אבל נפל לתוך הדליקה אינו יכול להעיד אלא אם כן שהה שם עד שנשרף: