נימוקי יוסף על יבמות מה.

לחברתה לעולם. בשביל חברתה צריכה להמתין לעולם עד שתדע אם יש לה ולד אם לאו:

ותחלוץ לאחר ט' ממה נפשך ותנשא. אם ילדה צרתה הרי נפטרה בולד ואם לאו הרי חליצתה פוטרתה:

מצריכה כרוז. להכריז שלא היתה חליצתה חליצה ומותרת לכהונה והכי הלכתא כרבי חנינא וכן פסקו ר"ח ורי"ף והרמב"ן ז"ל דהכי מתוקמא ריש פרק החולץ [דף לו.] כותיה וכתב הרשב"א ז"ל ואע"ג דדחי לה אביי התם דחויא בעלמא הוא ולא סמכינן עלה ודע לך דהאי טעמא דאתה מצריכה כרוז לכהונה טעמא תריצא היא ואוקימתא דקושטא היא דהא רבי יוחנן נמי קא מפרש טעמא דהיבמה לא תחלוץ תוך שלשה חדשים מהאי טעמא כדאיתא התם [דף מא:] בדוכתא אלמא הכי הלכתא דחיישינן לכרוז דאיכא מאן דשמע בחליצה ולא שמע בכרוז ואמרי קא שרו חלוצה לכהן עד כאן לשונו:

מתני' שתי יבמות. נשי ב' אחין:

[זו אסורה. לשוק]:

מפני בעלה של זו. שהוא יבמה [דשמא חי הוא] וזקוקה לו ואע"פ שאשתו אומרת מת אינה נאמנת לינשא זו על פיה שאין יבמה מעידה לחברתה שהיא אחת מחמש נשים [דף קיז.] שאינן נאמנות להעידה:

לזו עדים. שמת בעלה:

זו שיש לה עדים אסורה. מפני יבמה דעדים מאי אהני לה היא נמי מהימנא לומר מת בעלי:

וזו שאין לה וכו'. שהרי בשביל בעלה אינה נאסרת שאשה נאמנת לומר מת בעלי ובשביל יבמה נמי לא שהרי יש עדים שמת:

לזו בנים ולזו אין לה בנים. ואין עדים לא לזו ולא לזו:

נתיבמו. שהיו להן כאן שני יבמים ונתיבמו שהאשה שאמרה מת בעלי תתיבם ולענין יבום לא הוצרכה זו לעדותה של זו וארישא קאי שאין לה עדים ולא בנים:

ומתו היבמים אסורות להנשא. לשוק זו מפני בעלה הראשון של זו וזו מפני בעלה הראשון של זו שמא עדיין הם חיים ואף על גב שנשאו שתיהן ליבמין בחזקת שמתו בעליהן אצל עצמן נאמנות אבל עכשיו כשינשאו לשוק נמצא עדותה של זו מועיל לזו ואין יבמות מעידות זו לזו צד היתר:

הואיל והותרו ליבמין. בחזקת שמתו בעליהן תו לא מיתסרן דניחוש לשמא הם חיים:

ובתוספתא תנא לזו עדים ובנים ולזו לא עדים ולא בנים שתיהן מותרות כלומר שאין כאן זיקת יבום זו מפני בניה וזו בעדי חברתה וליתא להא דר"א ואפילו אנסיבא היא לא מקלקלא נפשה וקושטא קאמרה אפי' הכי לא מנסבי' צרתה דרבנן סברי תמות נפשה עם פלשתים היא קא עבדא:

אין מעידין. על האיש שמת אלא א"כ ראוהו מת בפרצוף פניו עם חוטמו שיכולין להכיר שזה הוא אבל לא ראוהו בפרצוף פנים או שניטל חוטמו אין מעידין להשיא אשתו שמא אינו הוא ובגמרא מפרש דבעינן פדחת עם פרצוף פנים וחוטם וכתבו בתוספות בשם רבינו תם דדוקא בשאין שם אלא הפרצוף הוא דבעינן כולי האי אבל אם היה כל גופו שלם אפילו אין כאן פדחת וחוטם ניכר הוא יפה ע"י סימני הגוף ועוד דשמא בסימנין הוא דאמר הכי אבל ע"י טביעות עינא ניכר יפה הוא כיון שיש שם כל גופו ואפילו אחר כמה ימים ואין זה נכון בעיני הרשב"א והרא"ה והריטב"א דהא מתני' סתמא קתני ואפילו כל הגוף שלם ולא עוד אלא דכיון דקתני אפילו יש סימנין משמע כי אע"פ שגופו שלם ויש בו סימנין אין מעידין עליו אלא על פרצוף פנים עם החוטם מיהו ודאי אם יש להם סימן מובהק בגופו מעידין עליו בכל מקום שבגופו וכדאמרינן לעיל בפרק האשה שלום (דף קטו.) גבי עובדא דשני ת"ח קאמר אסימנין סמכינן כלומר בסימנין מובהקין והכי מוכח בגמרא לקמן [דף קכ:] דאפליגו בשומא אי הוי סימן מובהק:

ואפילו ראו מגוייד. לשון (דניאל ד') גודו אילנא. מנותח ומלא פצעים וחבורות:

או צלוב או חיה דורסת בו ואוכלת. אין מעידין בו עד שיראו בו שתצא נפשו:

אלא עד שלשה [ימים]. אם ראוהו בתוך שלשה ימים למיתתו מעידין עליו אבל אם לא ראוהו עד לאחר ג' ימים חיישינן שמא נשתנו מראה פניו ואינו זה שהם סבורים ובזה ג"כ כתבו בתוספות בשם רבינו תם ז"ל דהיכא שאינו נחבל בפנים נראה דדבר פשוט הוא שיכולים להעיד עליו ואפילו לאחר כמה ימים דאינו משונה כל כך וגם זה אינו מחוור בעיניהם ז"ל דהא מילתא פסיקתא קתני שאין מעידין עליו אלא עד שלשה ימים ואפילו בשלא נחבל בפנים משמע ועוד דאיבעיא לן בגמרא ר"י בן בבא אי לקולא פליג אי לחומרא ובא למפשט מההוא דטבע בדגלת ואנסבו לאנתתיה לבתר חמשה יומי ואמרינן ואי אמרת ר"י לחומרא פליג האי דאכשרה להך אתתא כמאן עביד ואם איתא מאי קושיא דהא התם לא נחבל בפניו וגופו שלם הוה ודילמא בשהכירוהו בפרצוף פניו ובגופו אלא ודאי משמע דבין נחבל בין שלם אמרי רבנן דדוקא עד ג' ימים ותו לא והיכא דאשכחוהו מת והכירוהו ולא נודע אם תוך ג' הוא או לאחר ג' ימים מסתברא למימר דשמא נתפח חששא דרבנן הוא ובספק חשש' לא נחמיר ולקולא דיינינן ליה דתוך שלשה הוא ומיהו כ' הרשב"א ז"ל דלישנא דמתני' מכרעא בה דלספרים דגרסי אין מעידין אלא עד שלשה לחומרא אבל למקצת ספרים דגרסי כל שעברו עליו שלשה ימים אין מעידין עליו משמע דדוקא לאחר שלשה הא סתמא מעידין עליו וזה לשון התוספות ויכול להיות דהיכא שאין ידוע מתי נהרג אין לתלותו אלא תוך שלשה ימים עד כאן והריטב"א ז"ל כתב דמסתברא הכי לקולא כיון שאין נראה לנו שום שינוי פנים ושמא נתפח חששא דרבנן היא וכתב ז"ל ויש חוששין להחמיר אף בזו וכתב בשם רבו הרא"ה ז"ל כי לדברי התוספות היכא שיצא קול איש פלוני מת ולאחר שלשה ימים מצאוהו מת ובאו עדים והכירוהו שהוא אותו פלוני לפי פרצוף פניו או בסימני טביעות עינא שיכולים להעיד עליו ונשאת אשתו על פיהם ממה נפשך אם הקול היה אמת אין אנו צריכין עדות אחרת ואם לא היה הקול אמת הרי אינו לאחר שלשה:

ר"י אומר לא כל האדם וכו'. יש לך אדם שממהר להנפח משאר אדם כגון אדם שמן ויש לך מקום שחמה מגעת בו ואדם ממהר להסריח ולהשתנות וגמרא בעי לחומרא פליג או לקולא פליג:

גמ' פדחת. מצח:

הכרת פניהם ענתה בם. העידה בם אלמא אין עדות בשאר הגוף אלא בהכר פנים. ואע"פ שיש סימנין בגופו ובכליו:

שומא. וירו"ג בלע"ז:

סימנין דרבנן. דלא דריש אף השמלה לסימנין אלא לתובעים דהתם פרק אלו מציאות (דף כז.) היא פלוגתא:

מובהק הוא. ואע"ד דסימנין דרבנן אסימן כי האי סמכינן אפילו באיסורא דאורייתא והכי הלכתא שמעידין בסימן מובהק בין בגופו בין בכליו כדאמרינן (גיטין דף כז:) גבי גט מצאו קשור בכיס בארנקי ובטבעת או שמצאו כליו וכו' כשר ומכיר את הכיס ואת הטבעת שהם שלו וכן בין כלי ביתו ומתני' דהכא מיירי בשאינו סימן מובהק כגון ארוך וגוץ ובכליו חיורי וסומקי: