נימוקי יוסף על יבמות מג:

היגי ושילי. מקומות הן:

עד אחד בקטטה. קטטה בינו לבינה והלך למדינת הים ובא עד אחד ואמר מת בעליך מי מהימן או לא:

תיקו. כיון דלא איפשיטא אזלינן לחומרא ולא מהימן וכן פוסק הרי"ף ז"ל ואיהו ז"ל פסק לעיל גבי עד אחד במלחמה דאע"ג דאיהי לא דייקא עד אחד נאמן משום דלא משקר נמצאו שלשה חלוקין בדבר. במלחמה מת סתם אינה נאמנת מת על מטתו נאמנת וכל שכן מת וקברתיו ברעבון מת על מטתו אינה נאמנת מת וקברתיו נאמנת קטטה בינו לבינה אפי' מת וקברתיו אינה נאמנת וכבר תמה הרשב"א ז"ל וכן תלמידו הריטב"א ז"ל על פסק רבינו ז"ל לפי שעד אחד בלחמה שנאמן מטעמא דלא משקר כדאמרן ה"ה בקטטה דמאי שנא והרמב"ם ז"ל כתב האשה שאמרה לבעלה גרשתני בפני פלוני ופלוני ובאו אותן העדים והכחישוה ואח"כ הלכה היא ובעלה וכו' אינה נאמנת וכו' ואם בא עד אחד והעיד שמת בעלה לא תנשא שמא שכרה אותו ואם נשאת לא תצא שהרי יש לה עד ע"כ. וזה יותר קשה שאם היא הוחזקה כל ישראל מי הוחזקו ועוד דהא בגמרא לא הוזכר חשש זה כלל אלא משום דאיהי לא דייקא עד כאן לשונו:

מתני' ותטול כתובתה. על פיה:

שאין האחין וכו'. דאמר רחמנא על פי שנים עדים ולגבי נשואין דידה הוא דאקילו רבנן משום עגונה:

כשתנשאי לאחר. והרי היא נשאת. כתב הריטב"א ז"ל בשם רבו ז"ל שאין מדרש כתובה זה אלא לענין מנה מאתים שהוא בכל הנשים מתקנת חכמים אבל לא לגבי תוספת וכל שכן לגבי נכסי צאן ברזל ואע"פ שאמרינן בפרק אע"פ (דף נד:) תנאי כתובה ככתובה דמיא אין זה אלא לענין דברים הנפרטים שם מה דפריש להו התם וכמו שפירש ר"י ז"ל:

גמ' לנחלה. זכה בנחלת אחיו כדאמרינן בפרק החולץ (דף מ.) הכונס את יבמתו זכה בנכסי אחיו:

מדרש תורה. בתמיה:

אדעתא דכתובה אתאי. ובאפוקי ממונא סהדי בעינן וכתב הריטב"א ומסתברא דה"ה אם הביאה היא עד אחד לב"ד שמת בעלה והיא תובעת כתובתה דאמרינן אדעתא דכתובה אתאי ולא שרינן לה ואפילו אם ת"ל דטעמא דעד אחד משום דלא משקר לא הקלו חכמים להאמינו בדבר שבערוה אלא משום עגונא ומשום חומרא שבסופה:

כל מילי וכו'. ועיקר אדעתא דנשואין אתאי ושרינן לה וכיון דשרינן לה שקלא נמי כתובה:

דלא ידעה במאי משתריא. דכיון דהזכירה נישואין גליא דעתה דלמשריה אתאי והא דאמרה ברישא תנו לי כתובתי שמא כסבורה היא שזו התרתה כלומר בעבור שאינה מדמה להנשא וסלקא בתיקו:

מתני' ויבמתה. אשת יבמה וטעמא דכולהו מפני ששונאות אותה ומתכוונת לקלקלה:

חמותה שונאתה שאומרת בלבה זו תאכל כל יגיעי ועמלי. וכן בת חמותה אומרת זו תירש כל עמל אבי ואמי ואני אדחה ויבמתה יראה שמא סופה להיות צרתה:

בת בעלה. זו באה במקום אמי ואוכלת כל עמלה:

ומה בין גט למיתה. דאמרינן בפ"ב דגיטין (דף כג:) אף הנשים שאינן נאמנות לומר מת בעלה נאמנות להביא גט ממדינת הים ואע"ג דעלייהו סמכינן דצריכה לומר בפני נכתב ובפני נחתם:

הכתב מוכיח. וסמכינן עיקר אכתבא:

גמ' תניא. א"ל חכמים שאין צריך להוסיף דכל חדא בכלל חבירתה וכשם שבת הבעל אינה מעידה לאשת אב כך אשת אב אינה מעידה לבת הבעל:

כמים הפנים לפנים. כמים הללו שאדם צופה ורואה בהן פניו בפניו ואם הוא שוחק הן שוחקות ואם הוא עוקם הן עוקמות כן לב האדם לאדם אחר אם הוא אוהב את זה אף הוא אוהבו ואם הוא שונאו אף זה שונאו הילכך לא בעי לאוסופינהו דמטעמא קמא שמעינן שאין נאמנות דכיון דחמות סניא לכלה כלה נמי סניא לחמות וכן הדין דסניא לבת חמות דכיון דבת חמות סניא לכלה ה"ה כלה דסניא לה:

[פיסקא] הרי כאן שנים. הרי הוא חשוב כשנים:

לא תצא מהיתרה הראשון. ודוקא דהתירוה קודם שיבא עד שני המכחישו אבל אם בא קודם שיתירוה מודה מולא דלא סמכינן אקמא דאכתי לא אחשבינן כתרי ומסתברא דהא דעולא דכל מקום שהאמינה תורה אפי' אשה במשמע דהא האמינה תורה כדאמרינן הכא דעדות אשה הוי עדות בענין זה ואם כן אפי' בא עד כשר אחר שהתירוה לינשא ע"פ האשה להכחישה ה"ל חד ועדותה שהיה ראשון חשוב כשנים ואין דבריו של אחד במקום שנים וכן משמע פרק האשה שנתארמלה (דף כג:) גבי את וחברתיך טמאות דחשיבה עדות אשה כעד כשר ובירושלמי נמי גרסינן גידל בר מנימין בשם רב כל מקום שהכשירו עדות אשה כאיש האשה מכחשת האיש ויש מי שאומר דאשה לגבי עד כשר אע"פ שהתירוה על פיה או אפילו נשאת תצא כיון שעד כשר מכחישה ושאני התם גבי את וחברתיך דבשבויה הקלו וכן דעת הרמב"ם ז"ל שכתב אשה אומרת מת או שהיא אומרת מת בעלי ואחר כך בא עד כשר ואמר לא מת הרי זו לא תנשא ואם נשאת תצא והרמב"ן מודה כשהתירוה על פי עצמה שאמרה מת בעלי שתצא אבל חולק עליו כשהתירוה ע"פ אשה מן הטעם שאמרנו הרשב"א ז"ל ובסיפא דמתני' דתנן עד אומר מת ועד אומר לא מת הרי זו לא תנשא ולא קתני ואם נשאת תצא דקדק הרמב"ם שאם נשאת לאותו שאומר מת לא תצא עשאה הרב כשנים אומרים מת וב' אומרים לא מת שאם נשאת לאחד מעידיה שלא תצא ואף בזו נחלק עליו הרמב"ן ז"ל ואמר דעד אחד בהכחשה לאו כלום הוא כיון שבאו בבת אחת וראיה מפרק האשה שנתארמלה (דף כב:) דתניא שנים אומרים מת וב' אומרים לא מת הרי זו לא תנשא ואם נשאת לא תצא שנים אומרים נתגרשה וב' אומרים לא נתגרשה הרי זו לא תנשא ואם נשאת תצא והוינן בה מ"ש רישא ומ"ש סיפא אמר אביי תרגומה בעד אחד עד אחד אומר מת הימנוה רבנן כבי תרי כדעולא והשתא אם אית' דאפילו כשבאו שנים יחד משכחת לה שאם נשאת לא תצא אמאי אוקמא לההיא בשבא העד האחד מעיקרא לוקמא כשבאו יחד וכשנשאת לאותו עד המתירה וכדאוקים התם בההיא סוגיא בשנשאת לאחד מעידיה והויא רבותא טפי אלא ודאי ליתא והא דלא קתני הכא אם נשאת תצא משום דמתני' בנשואין דהיתר מיירי ולא בנשואין דאיסורא ומיהו בירושלמי גרסינן בפירקין עד אומר מת ובא אחר ואמר לא מת בין שאמר משנשאת בין שאמר עד שלא נשאת לא תנשא ואם נשאת לא תצא ובודאי דכשבאו בבת אחת מיירי דאי בזה אחר זה אמאי לא תנשא אפילו לכתחלה תנשא כדעולא והרמב"ן ז"ל נדחק בזה לומר דשמא הירושלמי לית להו דעולא ופליג אגמרא דילן: