נימוקי יוסף על יבמות מב.

דבר טליא. הנהג תינוקות זכרים ונקבות:

לטללו ישחקו שם ושבת היה:

משום דידה. שהיא פקחת ובת עונשין ובמציעתא גרסינן משום דידיה:

גזירה משום התרת יבמה לשוק אי אמרינן תיתיב חרשת גבי חרש לא ידעי אינשי דטעמא משום קטן אוכל נבלות הוא וסברי דקדושין דידיה דחו לה לזיקה דפקחת אחותה ואינו בועל אחות זקוקתו הילכך אתי למשרייה לאחותה לשוק כשאר אחות אשה שפטורה מן החליצה ולענין פסק הלכה קיימא לן כר' פדת דקטן אוכל נבלות אין בית דין מצווין להפרישו דליכא אמורא דפליג עליה בהדיא והא פריק כל מאי דאקשי עליה ובכולי תלמודא פרכינן הכי להדיא אוכל נבלות וכו' [וכדאקשינן לעיל בריש פרקין] [דף קיג.] ועוד דהא רב יצחק בר ביסנא ורבי פדת עבדו בה עובדא ובגיטין פרק הנזקין (דף נה.) פריך להדיא וליכול קטן אוכל נבלות הוא ובפרק יוצא דופן (דף מו:) הוה ליה קטן אוכל נבלות ואין בית דין מצווין להפרישו וה"ה אביו דהא מדמי להו בגמרא להדדי דמקשינן עלה דהא דאין ב"ד מצווין להפרישו מהא דתניא עובד כוכבים שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה מפני שאין שביתתו עליהם אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו מפני ששביתתו עליהם ופריק ר' יוחנן בעושה על דעת אביו ופירש רש"י ז"ל כי כשעומד שם אביו ומגלה דעתו דניחא ליה שיעשה הרי הוא כאומר קום עשה וכאילו הוא מאכילו בידים שהוא אסור ולא אמרו שאין מצווין להפרישו אלא כשאוכל מעצמו ואין האב מגלה לו פנים דניחא ליה:

ומדאמרינן דאין בית דין מצווין להפרישו באיסורא דאורייתא הוה משמע דבאיסורי דרבנן נחתי ליה דרגא ומאכילין אותו בידים וזו סברת הרשב"א ז"ל אלא שהרמב"ם כתב בסוף הלכות מאכלות אסורות שאפילו בשבות דרבנן אסור להאכילו בידים:

עוד כתב הוא ז"ל אע"פ שאין בית דין מצווים להפרישם מצוה על אביו להפרישו ולגעור בו כדי לחנכו בפרישה וקדושה שנאמר חנוך לנער ונראים דבריו שהרי קטן שהגיע לחנוך מחנכים אותו למצות ואם כן היאך אין מפרישין אותו מן האיסור אלא שקשה דמשמע בדוכתי טובא דכשאמרינן קטן אוכל נבלות אין בית דין מצווין להפרישו אפילו בקטן שהוא מופלא סמוך לאיש אמרינן ובהדיא איתא פרק יוצא דופן (דף מו:) גבי מופלא סמוך לאיש שמעת מינה קטן אוכל נבלות בית דין מצווין להפרישו דמשמע דמאן דאית ליה אין בית דין מצווין וכו' אפילו במופלא סמוך לאיש קאמר וצ"ע ושמא נאמר דלא אמרו מחנכין אלא למצות עשה אבל למצות לא תעשה לא כמו שאמרו קטן שיודע להתעטף אביו קונה לו טלית וכן היודע לשמור תפיליו עד כאן רשב"ם ז"ל וכתב הריטב"א ז"ל בשם רבו ז"ל דמכל מקום אין להאכיל בידים אפילו לקטן שלא הגיע לחינוך אפילו איסורים של דבריהם שלא להקל באיסורי דרבנן:

ועלהדהא מייתיהא דתניא יונק תינוק והולך מאשה כותית ומבהמה טמאה היה נראה דיש הפרש בחלב מהלכי שתים שיהא חלב אשת כותי אסור יותר מחלב ישראל ותמהו ז"ל לפי' דהתם פרק אין מעמידין (דף כו.) לא אסר ר"מ אלא משום שחשודים כותים על שפיכות דמים ואף ממה שמצינו במדרש על משה שלא רצה לינק מחלב הכותית לא משמע מהתם איסור אלא פרישות ממדת חסידות אלא שמצינו לר"ח שכתב מהא מתני' שמעינן דחלב כואית כחלב בהמה טמאה ולא התירוהו אלא לתינוק מסוכן בלבד. וכן מצינו בתוספתא דשבת פ"י אין יונקין מן הכותית ומן בהמה טמאה ואם היה דבר שיש סכנה בו מותר שאין דבר עומד בפני פקוח נפש חוץ מעבודת כוכבים וג"ע וש"ד ע"כ:

ובודאי האי לישנא מכרעה כדברי ר"ח ז"ל ושמא פלוגתא דרבי מאיר ורבנן התם בכותית במקום דליכא מניקת ישראל דסבר ר"מ דאף על גב דסתם תינוק מסוכן הוא אצל חלב סכנת הנקת כותית אלימא טפי ואפילו אחרות עומדות על גבה כדאיתא התם משום דשייפא לה סם אבראי לדד ועדיף טפי לאמתוני ולאיתויי מניקת בת ישראל ממקום קרוב אבל היכא דאיכא מניקת ישראלית אפשר דחלב כותית כחלב בהמה טמאה היא וכן מייתינן הא דאבא שאול דאמר נוהגין היינו שיונקים מן בהמה [טהורה] ביו"ט ודייק בגמרא ה"ד אי דאיכא סכנה אפי' בשבת נמי ואי דליכא סכנה אפילו ביו"ט נמי אסור לא צריכא דאיכא צערא וקסבר מפרק כלאחר יד הוא שבת דאיסור סקילה גזור רבנן יו"ט דאיסור לאו לא גזור רבנן וקשיא להו לרבוותא ז"ל דהא קי"ל כר' מרינוס דאמר פרק אף על פי (דף ס.) גונח יונק חלב בשבת ואע"ג דליכא אלא צער ותירץ ר"ת ז"ל דהא דאבא שאול צער רעבון בעלמא שמא יחלה מפני כן אבל צער דר' מרינוס גמור הוא שגונח מכאב לבו ולפיכך התירו אפילו בשבת כיון שאינו אלא שבות וע"י שנוי דמפרק כלאחר יד הוא דאפילו יונק בידים שבות דרבנן הוא שאין דישה אלא בגדולי קרקע ולמדנו שלא התירו לישראל בחולי שאין בו סכנה אלא שבות כי האי ואף על פי כן התירו שבות דאמירה לכותי (שבת דף קכט.) דכל צרכי חולה שאין בו סכנה נעשין על ידי כותי:

הדרן עלך חרש

פרק חמשה עשר

האשה שהלכה. ושלום בעולם. שאין שעת חירום דתימא בדדמי באומד לבה אם פירש הימנה חדש או חדשים ודאי הואיל ולא חזר הרגוהו לסטים דהואיל ולאו שעת חירום הוא אי לאו חזיתיה דמית חייישא לקלקולא שמא יבא לאחר שנשאת ותהא מקולקלת כדאמרינן בהאשה רבה (דף פז:) ולא אמרה בדדמי:

קטטה בינו לבינה. יש לומר מתוך ששונאתו היא רוצה לאסור עצמה עליו:

גמ' דאמרה בדדמי. מאומד לבה ואף על גב דלא חזיתיה דמית וכדפרישית:

הוא פליט. בתמיה:

סמתרי. תחבושת:

ודייקא בגמרא דרישא דשלום בינו לבינה ושלום בעולם לא אצטריך לן אלא משום סיפא שהיא דוקא קטטה בינו לבינה ומלחמה בעולם שהדין תלוי בזה אבל ברישא אפילו לא ידעינן אם יש שלום אם לא מסתמא נאמנת:

הא מת על מטתו מהימנה. שלא חששו שאמרה בדדמי כה"ג אלא כשהיא יראה לשהות עמו ושבקה ליה ואתיא כי ההיא דרעבון דשבקא לגברא מפחד רעבון וכשלא הניחה לו שום מאכל והניחתו חולה אמדה בדנפשה דודאי מית ובמלחמה כי חזיא ליה במלחמה שהוא מוכה חרב יראה גם לנפשה ואתיא ואמרה דמית דדמי לה דכי האי גוונא לא חיי אבל כששב לביתו מקום שאין שם פחד ולא שבקה ליה הא ודאי כשאמרה מת על מטתו היינו משום דחזיתיה מת ממש וכן ברעבון כשאמרה מת וקברתיו היא נאמנת דלא אמרה קברתיו בדדמי ואנן לא חיישינן בכולה שמעתין דמשקרא במתכוין:

ומסתברא דכיון דאמרינן דרעבון גריע ממלחמה וברעבון נאמנת [במת וקברתיו] כל שכן כשאמרה מת וקברתיו במלחמה דנאמנת וכן כתב הרשב"א והריטב"א ז"ל ושלא כדברי הרמב"ם ז"ל וז"ל הר"מ אינה נאמנת אפילו אמרה מת במלחמה וקברתיו אבל אם אמרה מת על מטתו נאמנת עד כאן וכתב הרשב"א ז"ל ואינו נראה לי מן הטעם שכתבתי:

מפולת. שנפל הבית עליו או בא רוח סערה והיה מפיל כל בתי העיר: