נימוקי יוסף על יבמות מא:

שרצה ליזוק . תנאו קיים ואין יכול לטעון מתנה בטעות הוה כי כסבור הייתי שהיה לי עליה נשואין מדרבנן:

הא לא רצה. דלא כתב לה אין לה מתקנת חכמים:

דא"כ. דבעי למיתב:

רוצה אשה להנשא. ואפי' בלא כתובה כי הכא וא"ת והא אמרינן (ב"ק דף פט.) אסור לאדם לשהות עם אשתו אפילו שעה אחת בלא כתובה י"ל דהתם בפקחים דהוו בני כתובה וכי לא כתבו נראה להם כבעילת זנות אבל בחרשים דלאו בני מכתב לא קפדה עליה אף על גב דאיהי פקחת:

ומיהו ה"מ כשנשאת מעצמה לחרש אבל אי אנסבוה ליה בי דינא וכתבו לה כתובה אית לה וכדאמרינן בסמוך כ"ש הכא דאע"ג דרבנן לא תקינו כתובה מ"מ בית דין אביהן של חרשין והם רשאין לקיים כתובה לאשתו על נכסיו אם רואים שאינו מוצא אשה אלא בכך כשם שמפקחין בשאר ענייניו ולוקחים לו שפחה לשמשו:

וכתב הריטב"א ז"ל ומכאן אתה דן לקטנה יתומה שיש רשות לב"ד לפסוק על נכסיה נדוניא הראויה לה להנשא לבעל ההגון לה ולא עוד אלא שיכולים לקיים על נכסיה שאם תמאן שתפסיד נדונייתה דכל שהוא לתקנתה ולתועלתה יש להם רשות בנכסיה אבל קטן ושוטה שאין לו נשואין אין להם רשות בכך דנשואין אין כאן כתובה אין כאן ואפילו על ידי עצמו אם כתב אין עליו כלום וכתיבת חרש אינה כלום ג"כ אלא דוקא כשב"ד כתבו לו משום דתקינו ליה רבנן נשואין:

שמשלחה וחוזרת. שכן מנהג השוטים:

ואם אותה שאינה יודעת לשמור את גיטה אם יכולה להתגרש על ידי אביה פלוגתא היא בין רש"י ור"ת ז"ל דרש"י סובר שאינה יכולה קטנה להתגרש ע"י אביה ור"ת סובר שיכולה להתגרש והוא הדין שוטה ומיהו לסברת רבי ישמעאל יש הפרש בין קטנה לשוטה דנהי דשוטה משלחה וחוזרת בקטנה יכול אביה למנעה שלא תחזור:

דיקא נמי וכו'. כלומר דמשום שאין גירושיו כלום מן התורה קתני האי לישנא שאין לגרושיו תקנתא עולמית שאפילו נשאת בגט זה ויש לה כמה בנים תצא משא"כ [בחרשת] דבדיעבד אם נישאת לא תצא ואע"פ שאין לה בנים ואפשר שאפילו נתגרשה תנשא לכתחילה. הריטב"א ז"ל:

מתני' שהשיאה אביה. בקטנותה וקבל קדושיה והיו קדושין גמורין:

שיוצאה בגט. אפילו משגדלה ופקע כח אב מקבלת היא גיטה:

אף זו. פקחת שנתחרשה שנשאת כשהיא פקחת ונתחרשה כיוצא בה כשם שחרשת שהשיאה אביה אע"פ שנשואיה נשואי תורה מתגרשת כך זו פקחת שנשאת ואח"כ נתחרשה אף על פי שנשואיה נשואי תורה מתגרשת:

גמ' מעדותו של רבי יוחנן. דאפילו במקום קדושין גמורין לא בעינן דעתה דאשה בגרושין:

אמר לעדים ראו גט זה שאני נותן לה. והיא לא שמעה וחזר ואמר לה לאשתו פקחת כנסי שטר חוב זה ולא הודיעה שהוא גיטה הרי זו מגורשת:

כתב הריטב"א ז"ל אמר לעדים לאו דוקא אלא הוא הדין היה מדבר עמה על עסקי גיטה ונתן לה לאלתר אבל לא אמר לעדים וגם לא היה מדבר עמה על עסקי גיטה אפילו נתן לה גט סתם אינה מגורשת כדמוכח פ"ק דקדושין (דף ו.) וכבר בררתי שמועה זו במסכת גיטין בס"ד עד כאן:

לאו א"ר יוחנן. דקתני חרשת יוצאה בגט. פשיטא. דלרבי יוחנן בן גודגדא ודאי הכי היא וכו' קמ"ל. וא"ת והיכי משמע מדר' יוחנן דלא אמרינן בטולי בטליה יש לומר דלא סמיך לה לדר' יוחנן אלא לומר דלא בעינן דעתה ומעתה סבר רבא דאף על גב דאמר לשון חוב לאו בטול הוא:

מתני' הרי אלו פטורות. דהואיל ושניהם חרשין או שתיהן חרשות כקדושי זו כך קדושי זו אתו קדושי דאשתו ומפקיע זיקה:

יכניסו. שאין חליצה בחרש וחרשת שאינן באמר ואמרה:

ואחר כך אם רצו יוציאו. בגט. דאתי גט ברמיזה ומפקע נשואין דידיה וזיקת אחיו דהואי ברמיזה:

מוציא את אשתו בגט. דזיקת אחותה הבאה מכח קדושין גמורין אוסרתה עליו ואין כח בקידושין דידיה לדחותה משום אחות אשה:

ואשת אחיו אסורה לעולם. דחרש לא חליץ ולא יכנוס משום אחות אשה:

כונס ואינו מוציא לעולם. דלא אתי גט דידיה ומפקע זיקת יבומי אחיו הראשון:

גרסי' בגמרא רב יצחק בר ביסנא אירכסו ליה מפתחות דבי מדרשא ברה"ר אתא לקמיה דר' פדת א"ל זיל [דף קיד.] דבר טליא וטלייתא ולטללו התם דאי משכחי להו מייתי להו אלמא קסבר קטן אוכל נבילות אין בית דין מצווין עליו להפרישו תנן [שם ע"ב] מה יעשה חרש בעל פקחת מוציא את אשתו בגט ואמאי תיתיב גביה קטן אוכל נבילות הוא (גזירה) משום איסורא דידה ת"ש מה יעשה פקח בעל חרשת מוציא אשתו בגט ואשת אחיו בחליצה אמאי מוציא תיתיב גביה קטן אוכל נבלות הוא (גזירה) משום איסורא דידיה. ת"ש מת פקח בעל פקחת מה יעשה חרש בעל חרשת מוציא אשתו בגט ואשת אחיו אסורה לעולם והא הכא דלאו איסורא דידיה איכא ולאו איסורא דידה איכא וקתני מוציא בגט אמר רב שמעיה גזרה משום יבמה לשוק: