נימוקי יוסף על יבמות מא.

מתני' וראוי להיות בן סורר ומורה. ולא קודם לכן דלאו בר עונשין הוא:

עד שיקיף זקן. ומשיקיף זקן ראוי להוליד ורחמנא אמר בן הראוי להיות בן ולא הראוי להיות אב:

התחתון. באיזו הקפת זקן אמרו בתחתון שלמטה ולא בעליון:

גמ' משירבה שחור. שיש בה רבוי שערות שנראה כשחור:

על הכף. גובה שעל האבר למטה מן הכרס:

אחד בגבה. תחת אותו מקום:

קשרי אצבעותיה. דאינה מביאה שם שער עד שתגדיל:

ורבנן אמר רב אסי וכו'. ופסק הרב ז"ל כרבנן ורבינו יצחק פסק גם בכאן להחמיר כדברי כלן אחת בגבה ואחת בקשרי אצבעותיה לא תמאן ואינה חולצת עד שיהו ב' שערות במקום אחד ואשה שיש לה דדין גדולים אין צריך לבדוק סימן התחתון כרבנן דריש פירקין דאי אפשר לעליון לבא עד שיבא התחתון:

עד שתקיף העטרה. שיהא אותו מקום מוקף שערות:

עד שתכלכל. לשון גדול שער כדמוכח בנזיר (דף ב.) שיהא שערות הרבה וגדולות:

בן שלקית איני מכיר. כלומר לא סבירא לי כוותיה:

מתני' שתי שערות האמורות בפרה. שב' שערות שחורות פוסלות בה:

ובנגעים. ששתי שערות לבנות הן סימן טומאה:

האמורות בכל מקום. גבי בן ובת:

כדי לכוף. כלומר שיעורן שיהא בהן כדי לכוף:

כדי לקרוץ. לאחוז בהן מעט:

שיהו נטלות בזוג. שיכולין לינטל בזוג של מספרים:

גמ' משום דמספקא לן הלכתא כמאן יש להחמיר מספק ומשיהו נקרצות בצפורן לא תמאן ולא תחלוץ עד שיהא בהן שיעור לכוף ראשן לעיקרן עכ"ל רב אלפס ז"ל בהלכותיו (מלבד פירוש פגה בוחל וצמל ובהכי סליק פירקין):

הדרן עלך פרק בית שמאי

פרק ארבעה עשר

חרש שנשא פקחת. רצה יוציא רצה יקיים. מתניתין בשקדשה בכסף אבל אם קדשה בבעילה קדושיו מעשה וגרושיו אינן מעשה:

כשם שכונס. מה טעם קאמר כלומר כקדושיו כך גירושין וכן פקח בחרשת ברמיזה כנס שרמזה באצבע עד שנתרצה לו וברמיזה אם רצה להוציא יוציא:

פקח שנשא פקחת שנתחרשה. אף על פי שקדושיה גמורין אם רצה יוציא דבגט לא בעי דעת האשה כדמפרש לקמן במתניתין:

נשטית. בגמרא מפרש טעמא שלא ינהגו בה מנהג הפקר ותקנתא דרבנן היא:

נתחרש הוא. לאחר קדושין הואיל וקדושין גמורין היו לא יוציא עולמית:

גמ' דתקינו להו רבנן נשואין. דקתני מתני' שצריכה חליצה לקמן אלמא יש נשואין וקדושין לחרש ואף על גב דלאו בר דעה הוא ומדאורייתא אין קנינו קנין:

ה"ג דתניא:

דקיימא תקנתא דרבנן. שדרכן להיות שלום ביניהם אפילו חרש עם חרשת וכל שכן כשהאחד פקח אבל שוטה אפילו בפקח ושוטה לפקחת אין שלום ביניהם וכל שכן שוטה לשוטה:

בכפיפה. בתוך קופה אחת:

ומ"ש קטן. דקתני לעיל שוטה וקטן שנשאו וכו':

חרש דלא אתי לכלל נשואין. דאורייתא תקינו ליה רבנן נשואין כדי שלא יבטל:

מנהג הפקר. אי לא מוצאת למנסבא אין לה מי ישמרנה וינהגו בה הפקר בזנות:

ממנעי וכו'. דחרשת פגומה טפי ואי מתקני לה כתובה לא בעי למנסבה אבל בקטנה לא ממנעי דאתיא לכלל דעה:

ממאנת. לית לה כתובה דהא ע"כ נפקא:

שניה. מדברי סופרים אין לה כתובה דרבנן קנסוה כדאמרן ביש מותרות:

אילונית. משום דמקח טעות הוא:

אבל יוצאה בגט. מדיוקא דמתני' דקתני ממאנת שמעינן טעמא משום דעל כרחייהו נפקא הא מוציאה הוא אית לה אלמא יש כתובה לקטנה:

אין להם עליו כלום. דאין להם דעת ואין תנאו הראשון תנאי ואף על גב דתקון רבנן נשואין לחרש לא תקינו לה רבנן כתובה מיניה כדמפרש לקמן יותר משהאיש רוצה לישא: