נימוקי יוסף על יבמות ג.

מתני' לאחיו השני. שהרי שתיהן מותרות לו ומיבם לאיזו שירצה ויבם צרת בת אחיו והיה לו אשה אחרת ומת:

כשם שצרת בתו אסורה עליו משעת נפילה ראשונה כשנפלה לפניו עם בתו כך צרת צרתה וכן לעולם אם יש לו אחין הרבה וכדילפינן מקרא דלצרור דמשמע צרות הרבה:

צרתה מותרת. אע"פ שהיתה מקצת זמן צרה לערוה כיון שבשעת מיתת אחיו כשנפלה ליבום לא היתה צרת ערוה מותרת דמיתה מפלת ליבום ולא נשואין הראשונים:

וכל שיכלה למאן. כגון שהערוה קטנה:

ולא מיאנה. בבעל ומת:

צרתה חולצת. שאין קדושיה קדושי תורה לפטור צרתה הלכך צרתה חולצת. אבל אינה מתייבמת. דכיון דרבנן תקינו לה קדושין הרי היא כאשת אחיו וצרתה אסורה ואסיקנא בגמרא דל"ש גרש ולבסוף כנס ול"ש כנס ולבסוף גרש צרותיהן מותרות. ופירושו דהא דאמרינן במתני' נתגרשו צרותיהן מותרות ל"ש גרש הערוה ולבסוף לאחר הגרושין כנס הצרה דמעולם לא היתה צרת ערוה כלל ול"ש כנס הנכרית תחלה קודם שגירש הערוה דהשתא הות צרת ערוה אפ"ה כיון דגרשה ולא היתה אשתו בשעת מיתתו צרתה מותרת:

גמ' ותמאן הערוה השתא. ותאמר אי אפשי בקדושין שקדשוני אמי ואחי לבעלי המת ותעקור קדושין הראשונים ותתייבם צרתה:

דאמר ר' אושעיא לקמן בפ' ב"ש (דף קז.) ב"ה אומרים בבעל וביבם למאמרו הוא דממאנת שאם עשה היבם מאמר ביבמתו הקטנה ומיאנה בו מפקיע מיאון למאמר וחוזרת לזיקה לבדה וחולצת ואע"ג דגדולה שעשה בה מאמר ולא רצה לכנוס קיימא לן בפרק ר"ג (דף נ.) צריכה גט למאמרו וחליצה לזיקתו הכא מיאון עקר למאמר ולא בעיא גט:

ואינה ממאנת לזיקתו. לעקור נישואין ראשונים ולצאת בלא חליצה והכא נמי גבי ערוה לא עקר מיאון דהשתא לנשואין קמאי למשרי צרתה:

(צרתה) צרת ערוה שאני. רבנן גזור שלא תמאן ליבומי צרתה דלא ליזלזל בצרת ערוה דילמא אתי למישרייה:

מיאנה בבעל כלתו נכרית שמיאנה בבעלה מותרת לחמיה דעקרתיה לנשואין והויא כמפותת בנו ומותרת לו אבל מת בנו בעלה הראשון ומיאנה בזיקת היבם אף על גב דנשואין קמאי עקרה אסורה לאביו אלמא משעת נפילה נראית ככלתו. משעה שנפלה להתייבם ונפלה ליבם מחמת נשואין הראשון נראין אותן נשואין גמורין למיהוי אשת המת וכלתו של זה. והכא נמי בצרת הבת משעת נפילה שנזקקת הבת ליבם והוצרכה למאן מחמת קדושי הראשון נראין נשואין גמורים למיהוי אשת המת וצרתה צרת הבת ואי שרית ליה אתי למישרי צרת הבת דעלמא:

תוספתא בחיי הבעל. שמתה בחייה בעל אע"ג דקצת זמן היתה צרת ערוה כיון דבשעת מיתת הבעל אינה צרת בתו מותרת אבל אחר מיתת הבעל. אם מתה בתו אחר מיתת בעלה צרתה אסורה כיון דבשעת מיתת בעלה היתה צרת ערוה ואפילו היו לו אחין שהיתה בתו ראויה להתייבם להם או צרתה דאכתי היא זקוקה ליבום אפ"ה לא יוכל ליבם צרת בתו לעולם:

מאנו בחיי הבעל. כגון שהיתה הערוה קטנה שיכולה למאן:

אחר מיתת הבעל. שלא מיאנה בבעלה אלא ביבם:

או שהיו נשואות לאחרים. שהיו לאחיו קדושי טעות בה שקדשה אחר תחילה:

בין בחיי הבעל. כדאמרינן לעיל דצרת איילונית מותרת ואפילו הכיר בה כדפסק רבא לעיל:

מתני' שש עריות חמורות מאלו. אמרינן בגמרא מכדי הכא כרת והכא כרת הכא ממזר והכא ממזר אם כן מאי חמורות. הלא ט"ו עריות דאסרי צרותיהן שוות הן עם שש עריות אלו. ופריק מפני שאין יכולות לינשא לאחין נקראו חמורות דכל אלו אסורות לכל האחין מפני שקורבתן מצד אביו. ואמו אע"פ שאינה אם שאר אחין אסורה להם מ"מ משום אשת אב ואשת אחיו מאביו כשיש לה בנים בשעת מיתת אחיו אסורה לעולם להם וכיון שכן שאסורות לינשא לאחין צרותיהן מותרות דאין צרה אסורה אלא מאח משום דקאי עליה איסור אשת אח שלא במקום מצוה שהיא בכרת דהא ילפינן מקרא דלצרור שצרותיהן פטורות:

מתני' ב"ש מתירין את הצרות. של עריות לאחין להתייבם ולית להו דרשא דלצרור כדמפרש טעמא בגמרא מקרא דכיון דצרה שלא במקום מצוה שריא כ"ש במקום מצוה:

חלצו הצרות ב"ש פוסלין. דכיון דזקוקה ליבום חליצה גמורה היא ופסולה לכהונה:

וב"ה מכשירין. דכיון דסברי ב"ה דאינה זקוקה לא הויא חליצה וכאילו חלץ לה אינש דעלמא דמי:

ובית הלל פוסלין. לכהונה ולתרומה אם היא בת כהן דכיון שהיא ערוה ובכרת עשאה זונה:

ואע"פ דצרות שנתייבמו לב"ש בניהם ממזרים לדעת ב"ה לא נמנעו. שאם היו בני צרת ערוה מודיעין אותם ופורשין והכי איתא בגמרא [דף יד.] בהדיא: