נימוקי יוסף על יבמות ב:

נכנסה עמו. המקנא לאשתו ואמר לה אל תסתרי עם פלוני אסורה לבעלה וכו' דחיישינן שמא זינתה שרגלים לדבר ואם כהנת היא אסורה לאכול בתרומה כדמפרש במס' סוטה (דף כח.) ונטמאה ונטמאה שלש פעמים א' לבעל וא' לבועל ואחד לתרומה:

ולא מתיבמת. בפ"ק דסוטה (דף ה:) מפרש טעמא:

סוטה ספק. שמת קודם שהספיק להשקותה:

תניא [כו'] מן הנשואין. שנשאת לאחר וגרשה או מת :

אשר הוטמאה. משמע ליה דהיינו נבעלה:

אחת זו וכו'. דכתיב והיתה לאיש אחר דהיינו הויה דקידושין וכתיב לא יוכל בעלה וגו':

וקי"ל כרבנן דאמרי בין מן האירוסין בין מן הנשואין אסורה ואם החזירה וילדה ממנו הולד כשר דדרשינן תועבה היא היא תועבה ואין בניה תועבין וה"מ ישראל אבל כהן הולד חלל ואפילו לא נתארסה וגרושה שזינתה מותרת לחזור לבעלה מ"ט הויה ואישות כתיב בה . הויה דכתיב והיתה לאיש אחר דהיינו קדושין אישות דכתיב או כי ימות האיש האחרון וגו' לא יוכל בעלה הראשון וגו' משמע דבכה"ג קאי לא יוכל אבל מזנה לא:

משמשות במוך. פירש רש"י ז"ל מותרות לתת מוך במקום תשמיש כשהן משמשות כדי שלא יתעברו והקשו עליו ז"ל דאם כן כי אמרינן דקודם הזמן הזה משמשת כדרכה אסורה לשמש במוך קאמר ואמאי כיון דאינו מתעברת כל עיקר ואין כאן משום השחתת זרע לפיכך פירש חייבות לשמש במוך משום סכנה דידה או דולד:

סנדל. ולד שאין לו צורת פנים וקי"ל במסכת נדה (דף כה:) אין סנדל שאין עמו ולד משל לאדם שסטר את חבירו והחזיר צורתו לאחוריו דכשהיא מעוברת וחוזרת ומתעברת דוחק האחד את חבירו ופוחת צורתו ומצאתי כתוב דכי אמרי' (שם דף כז.) אין אשה מתעברת וחוזרת ומתעברת היינו שיהיו שניהם בני קיימא אבל שיהא האחד סנדל אפשר. שמא תגמול את בנה. אם תתעבר תהא צריכה לגמול את בנה מלהניק כמו ויגמל לשון הבדלה:

ואי זו היא קטנה. הראויה להתעבר ולמות:

מבת אחת עשרה שנה וכו'. פחות מבת י"א שנה ודאי לא תתעבר ויותר על י"ב אם תתעבר ודאי לא תמות הלכך משמשות כדרכן והולכות:

מדקאמר שמא וכו'. ולא תנא שמא תתעבר ותמות דלהוי משמע שאם תתעבר תמות ודאי:

מצינו חמותו ממאנת. כגון שילדה בקטנותה בתוך זמן האמור למעלה בשנת י"ב שנתעברה ולא מתה וקידש אדם את בתה ונמצאת זאת חמותו קטנה וראויה למאן עד שנת י"ב ויום אחד:

א"ר ספרא לעולם קטנה יולדת ודקא קשיא לך אמאי לא ממאנת בנים הרי הם כסימנין. פירש רבינו אלפסי ז"ל הרי הם כסימני גדלות דכיון שילדה איגלאי מילתא דגדולה היא ומהרה להביא גדלותה וכאילו הגיעה לכלל שנותיה היא והוצרך לפרש כן שאם אתה אומר הרי הן כסימנין דהשתא א"כ קטנה הויא דהא קי"ל (נדה דף מו.) תוך הפרק כלפני הפרק והדרינן לקושיין דמצינו חמותו ממאנת אבל השתא דחשבינן לה גדולה אינה יכולה למאן:

אפילו לרבי יהודה דאמר. במסכת נדה (דף נב:) אף משהביאה שתי שערות ממאנת [היא] עד שירבה השחור שיהו שם שערות הרבה וכתבו התוספות דלרב ספרא דאמר בנים הרי הם כסימנין משעת עיבור קאמר ובהכי לא תקשי הא דהכא דאמרי' שמא תמות לההיא דאלו נערות (דף לט.) דמקשה ומי מעברה דסבר דודאי תמות דהתם קאמר דאילו קטנה היתה בשעת עבורה ודאי מתה והכא אמרינן דכשנתעברה ואחר כך ילדה מיהרה להביא גדלותה וגדולה היא משעת עיבורה ומיהו אכתי יש לחלק בין מאן דאמר עדיפי מסימנין למ"ד הרי הן כסימנין אע"ג דלדידיה נמי משמע דעדיפי כיון דמשעת עיבורה חשבינן לה כגדולה מ"מ נוכל לומר דלמ"ד עדיפי אם מיאנה בין עיבור ללידה אין מיאונה מיאון ולמ"ד הרי הן כסימנין אם מיאנה בין עיבור ללידה מיאונה מיאון:

אין בנים בלא סימנין. דכל שילדה וודאי הביאה סימני גדלות קודם חברותיה וא"ת אם כן שיש ממהרת להביא סימני גדלות קטנה שהביאה סימנין תוך הזמן היאך ממאנת ונדריה נמי היאך נבדקין ניחוש שמא אף זו מיהרה ואילו נשאת ונתעברה ילדה ויש לומר דמיעוטא דמיעוטא נינהו שממהרות להביא גדלותן תוך הזמן הזה ולא חיישינן הרמב"ן ז"ל:

ונבדוק. אמאי סמכינן אלידה כיון שאפשר לן לבדוק [לאחר לידה ואם לא היה לה סימנים מצינו חמות ממאנת]:

הניחא למ"ד וכו'. בפרק יוצא דופן (דף מו.) פלוגתא היא:

משום צער לידה. כתבו בתוספות דצער לידה לאו דוקא אלא צער עיבור קאמר ולפיכך אי אפשר למבדק כלל ולא מצינו חמותו ממאנת דאם לא כן בעודה מעוברת הוה אפשר למבדקה ולקדש וזהו לדעת הרמב"ם ז"ל שכתב דבהוכר עוברה מקודשת ואם לא היו לה סימנין מצינו חמותו ממאנת: