נימוקי יוסף על יבמות לט.

הנהו שניהם מודים. [שלא נבעלה] ומעיקרא אמר בעלתי:

הון. כך שמו:

צרתה מהו. יבמה שכנסה היבם ונפטרה צרתה ואמרה יבמה לאחר זמן לא נבעלתי מהו לאסור צרתה לשוק מפני דבורה של זו ופריק וכי מפני שאנו כופין ומבקשין לצרכה דאיהי שויתה לנפשה חתיכה דאיסורא נאסר אנו הצרה צרתה ודאי לא מתסרא דחזקה כונס את האשה בועל לאלתר:

טמאה אני לך. אשת כהן שאמרה לבעלה נאנסתי דאתסרה עליה וכתובה לא מפסדה ובאשת כהן מוקמינן לה בפ"ב דנדרים (דף צ:):

השמים ביני לבינך. גלוי וידוע לפניו שאינך נזקק לי כדרך בני אדם ואין איש עד להוכיח בין שנינו:

ונטולה וכו'. נדרה שלא תבעל ליהודים ומדאסרה נפשה אכ"ע ש"מ תשמיש קשה לה ואנוסה היא לפיכך נוטלת כתובתה:

נותנת עיניה באחר. ותלך למקום שאין מכירין בה ובנדרה ותנשא לו:

תביא ראיה. ואם לאו לאו כל כמינה דאסרה נפשה עליה:

יעשו דרך בקשה. לנהוג בה מנהג יפה:

אמר המחבר ונטולה אני מן היהודים יפר חלקו וכו'. ותהיה אסורה לשאר בני אדם אפי' יגרשנה דכיון שהבעל מפר בע"כ אינו יכול להפר אלא חלקו ואינו דומה למאי דאמרינן בעלמא (נדרים דף כה:) נדר שהותר מקצתו הותר כולו לשון זה מצאתי כתוב ואני הכותב אומר דיפר חלקו אינו מן השם אלא אישתמיטתיה הא דשלהי מסכת נדרים ריש פרק ואלו נדרים גמרא [דף פא:] בעא מיניה רבא מרב נחמן תשמיש המטה לרבנן ענוי נפש הוא או דברים שבינו לבינה א"ל תנינא ונטולה אני מן היהודים יפר תלקו ומשמשתו ותהא נטולה מן היהודים ואי אמרת נדרי ענוי נפש הוא אמאי תהא נטולה מן היהודים אלא ש"מ דברים שבינו לבינה הוו הרי ברור דטעמא שאינו יכול להפר משום שהם דברים שבינו לבינה ואין לו כח בהם להפר אלא חלקו דאילו הוה ענוי נפש אפילו בעל כרחה יכול להפר לאחרים כן נראה לי פשוט וברור עד כאן:

נטולה לגבי יבם מהו. מי קנסינן לה גבי יבם כדקנסינן לה גבי בעל שמא נתנה עיניה באחר להוציא נפשה אף מיד היבם וכיון שכן אין היבם יכול להפר חלקו דאפילו בעל אינו מפר בקודמין ותהא עגונה כל ימיה שאין כופין אותו לחלוץ:

או דילמא ודאי הא לא מסקא אדעתה דנפלה קמי יבם ולא נתכונה להתקלקל עליו כלל וכיון שכן דנין אותה כמשנה ראשונה וכופין אותו לחלוץ:

רב אמר יבם אינו כבעל. וכופין אותו לחלוץ:

הלכתא כרב בין במתני' דנודרת הנאה בין בנטולה בין שיש לה בנים בין שאין לה בנים וכתב הרי"ף ז"ל נפקא מינה דלא הויא מורדת וטעמא דנדרה בחיי בעלה הא לאחר מיתת בעלה הויא מורדת דאז ודאי למיסר נפשה איבם כוונה ושמעת מינה דליתא לדשמואל דאמר אין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם:

הדרן עלך פרק בית שמאי

פרק שלשה עשר

גרסינן במסכת נדה:

נדריה נבדקין. שאם יודעת לשם מי נדרה נדריה קיימין כדדריש התם פ' יוצא דופן (דף מו.) מאיש כי יפליא לנדור וכו' במופלא סמוך לאיש נדרו נדר כשיודע לפרש כוונתו:

נדריה קיימין. אף על פי שאין בה דעת להפלות דבת י"ב ויום א' גדולה היא:

ובודקין כל וכו'. בגמרא פריך התם הא תנא בבת י"א ויום א' נבדקין:

בן י"ב. שהנקבה ממהרת להביא סמני גדלות. קודם לאיש: