נימוקי יוסף על יבמות לט:

קודם לזמן וכו'. לנקבה תוך י"א ולזכר כל שנת שנים עשר אין נדריהם נדר דקטנים הם ולא מרבינן מאיש כי יפליא אלא קטן סמוך לאיש:

אחר הזמן הזה וכו'. למעלה מבת י"ב ויום אחד לתינוקת ולמעלה [מי"ג שנה ויום] אחד לתינוק:

אפי' אין אנו יודעין. דלגדול לא בעיא דעת להפלות:

גמ' תוך זמן שהיא שנת י"ב לתינוקת ושנת י"ג לתינוק. אם הביאה סימנין:

כלפני זמן וכו'. ואסיק רבא הלכתא תוך זמן כלפני זמן. ואינה גדולה עד שתביא סימנין מי"ב שנה ויום אחד ואילך ואם יראו בה שערות קודם אינה גדולה עד שתביא שתי שערות אחרות משתהיה בת י"ב שנה ויום אחד:

שומא. כלומר אפי' לר' יוסי ברבי יהודה ומן ט' ויום אחד עד י"ב ויום אחד פלוגתא דר' יוסי ות"ק:

שומא. בורג"א בלעז ודרכה לגדל בה שער:

קטנה. שהשיאוה אמה ואחיה לדעתה:

כל י"ב שנה ממאנת. דאפי' הביאה שתי שערות שומא נינהו דתוך זמן כלפני זמן כדאמרן לעיל:

אינה ממאנת. דשמא הביאה שתי שערות והוי סימן גדלות דהא אחר זמן הוא:

ואינה חולצת. דאי הויא יבמה חיישינן שמא לא הביאה סימנין וקטנה אינה חולצת:

ה"מ לענין חליצה. שאין חוששין לומר היו לה שערות ונשרו כדי שתחלוץ דלא אמרו הכי להקל וכיון דבדקינן ולא אשכחן דלמא קטנה היא שלא הביאה שערות ולא תחלוץ:

אבל לענין מיאון חיישינן. שמא הביאה ונשרו ובעיא גט לחומרא:

והא חוששין בעלמא קאמר. ואיך נקל משום חששא זו:

הלכתא חוששין שמא נשרו. ואם הגיעה לכלל שנותיה אפילו בדקנוה ולא אשכחן אינה ממאנת:

ובעל לאחר זמן. דשמא הביאה ב' שערות קודם בעילה והויא ביאה זו קדושין גמורין דהא גדולה היא ובאותה ביאה קנאה ואיכא ספק אשת איש:

אבל בעל מעיקרא לא. כלומר דמשעברו עליה י"ב שנה ויום אחד לא בעל לא חיישינן שמא הביאה ונשרו וכיון דלא אשכחן סימנין יכולה למאן שאפילו אם היו לה אין כאן אלא קדושין דרבנן אבל ודאי הביאה סימנין אף על גב דקדושי קמאי לא הוו אלא מדרבנן דאין מעשה קטנה כלום אלא אם קדשה אביה מכל מקום לא תקינו רבנן מיאון בגדולה דלמא אתי למאן הנבעלת אחר שגדלה:

מתני' פגה. כמו הפרי בעודו סמדר וכן באשה בעודה תינוקת שלא בא לה הסימן לא בשערות ולא בדדין כינו אותה פגה:

בוחל. כך נקרא הפרי אחר שגדל קצת כדתנן התאנים משיבחילו שגדלו קצת זמנן למעשר כך כינו לאשה בשעה שדדיה גדולים ובידוע שהביאה שתי שערות כדלקמן דסימן. התחתון קודם לסימן העליון ונערה היא:

צמל. היא בוגרת ומפרש בגמ' שהוא נוטריקון יצאה מלאה בכל סימניה שיש לה סימן של גדלות מובהקין:

בזו ובזו. אף כשהיא נערה:

אביה זכאי. בכל. דכתיב בנעוריה בית אביה כל שבח נעוריה לאביה:

איזה סימנין. פרש"י ז"ל דהני סימנין אצמל קאי ומתוך זה הוצרך לפרש דהא דאמר ר' יוסי דברייתא משתקיף העטרה היינו שיעורא דאמר במתני' משיתן ידו על העוקץ וקשה למה שנה ר' יוסי לשונו ועוד דכולהו תנאי דגמ' לא אמר חד מיניה שיעורא דמתני' ועוד דלא יהיב סימן בבוחל ובגמ' אמרינן בוחל מלמעלה בידוע שהביאה שתי שערות אלמא שיש סימן מלמעלה בבוחל שנשתנית מפגה לכך פירש ר"ת ז"ל דסימנין דמתניתין אבוחל קאי ותנאי [דברייתא] מפרשי סימני בגרות:

קמט. כלומר שגדלו דדיה קצת עד שנכפלו על החזה ונראה כקמט:

משיטו הדדים. גדולים יותר:

משתשחיר הפטומת. ראש הדד כמו ניטלה (סוכה דף לד:) פטמתו והוא שסביב העוקץ והעוקץ הוא חודו של דד שהתינוק יונק ממנו:

גמ' בדק באמתיה. היה בודק בשפחותיו לידע אלו הסימנים:

שמואל מיחד להו. לכל אחד מעבדיו אחת ואינו מקפיד על שפחותיו משום בושת:

(מחליף). מסר להו לערבאי לבא עליהם כדי שיהיו נזהרות מלזנות עם ישראל:

משיתקשקשו הדדין. גדולים הרבה ומתקשקשים כזוג: