נימוקי יוסף על יבמות לו:

עלה דהא מתני' דתנן שהשיאתה ולא תנן שקדשתה כתב תשובה ה"ר יהודה ברבי ברזילי לריא"ף ז"ל דקדושי קטנה אינם כלום ואין קדושין מועילין אלא לאחר הנשואין ואז צריכה למאן אבל בקדושין לחודייהו אינה צריכה מיאון והקשו עליו דהא תנן אין ממאנין אלא ארוסות וב"ה אומרים ארוסות ונשואות משמע דארוסות צריכי מיאון לדברי הכל ואמרינן בפרק התקבל (דף סה.) וכנגדן בקטנה מתקדשת למיאון ואמרינן לקמן אי זהו מיאון כל שאמרה אי אפשי בקדושין שקדשוני אמי ואחי וכן נמי אמרינן לקמן גבי קטנה שעמדה ונתקדשה לאחר דנשואיה הן מיאוניה דאקדשה מעיקרא או דאנסיבא מעיקרא אלמא כיון דאקדשה מעיקרא בלחוד צריכה מיאון והרמב"ן ז"ל הראה פנים להעמיד דברי הרב ז"ל דכל הני דמוכחן דארוסה צריכה למאן דוקא כשקבלה היא קידושיה אבל כשקדשוה אמה ואחיה אפילו לדעתה אינה מקודשת כלל ואינה צריכה מיאון לפי שלא מצינו שתקנו חכמים שליחות לקטן אבל כשהכניסוה לחופה לדעתה אף על פי שקבלו הם הקדושין הרי זה צריכה למאן והיינו מתני' דקתני שהשיאתה אמה ואחיה ולא קתני שקדשתה והיינו נמי דאמר ר' חנינא בן אנטיגטס כל שאינה יכולה לשמור קדושיה אינה צריכה למאן דמשמע שהיא מקבלת אותם וכשהיא מקבלת אותם ויודעת לשמור צריכה מיאון ופירש בקידושין שקדשוני אמי ואחי כלומר הם פתוני לקבל הקדושין. כן כתבו בשמו הרשב"א והריטב"א:

אתי לאחלופי בגיטא. פרש"י ז"ל אתי לאחלופי בגיטא שיכתבנו סופר בור בגט גירושין לגרש בו אשה וי"מ שסבורין שהוא גט גמור ואין קדושין תופסין לאחיו בה ולא קדושין תופסין באחותה:

באפריון לבית בעלה לחופה:

ואמרה אי אפשי בו. דאיכא למימר אי לא בעיא ליה (לא) תיחות ותיזיל אפ"ה הוי מיאון:

אפילו אורחים. דליכא ב"ד ותו דהני משתק שתקי ולא מודעי:

אצל חנוני. דליכא אלא חנוני ואיכא למימר משום דאטרחה הוא :

רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר דכשאינה יכולה לשמור קדושיה אינה צריכה למאן. ופרשינן לה שאינה יכולה לשמרם שאינה מבחנת בין קדושיה ודבר אחר וכדתניא (גיטין דף סד:) גבי גיטין היודעת לשמור את גיטה היינו שמבחנת בין גיטה ודבר אחר דהיינו צרור וזורקו אגוז ונוטלו ומקשו עליו דכיון דמבחנת בכך משמע מהכא שצריכה למאן ואילו התם [שם דף סה.] אמר רבא הפעוטות ממכרן ממכר ומקחן מקח במטלטלין וכנגדם בקטנה מתקדשת למיאון אלמא דקודם לכן אינה מתקדשת למיאון לפיכך פירשו הכא שיכולה לשמור קדושיה היינו שיכולה לשמרה במקתה וממכרה שלא תתאנה והיינו שהגיעה לעונת הפעוטות והרמב"ם ז"ל כן כתב בפי' המשנה שלו שאינה יודעת לשמור קדושיה היא שתהיה משש שנים ולמטה ויש לנו לבדקה לפי דעתה וסכלותה אחר השש שנים עד עשר שנים אבל אחר עשר שנים היא צריכה למאן על כל פנים אפילו היתה סכלה ביותר ופחות משש אינה צריכה למאן ואפי' היא יודעת עד כאן בחדושי הרשב"א ז"ל והריטב"א תירץ לפי הפירוש הראשון דהכא קאי ארישא שנתקדשה על ידי אחיה ולהכי סגי לה כשהגיע שיודעת להבחין בין קדושיה ודבר אחר וההיא דהתם כשנתקדשה על ידי עצמה ובעינן שתהיה כפעוטות:

אפילו בנשואין דקמא. לא מבעיא למימר אם אינה אלא ארוסה של ראשון דסגי במיאון הקל שאמרנו לעיל אלא אפילו נשאת לראשון סגי בהאי מיאון קל שקבלה קדושיה מאחר ואמרינן אין לך מיאון גדול מזה:

בעלה זכאי וכו'. דרבנן אפקרוה גביה והפקר ב"ד היה הפקר רי"ף ז"ל פסק הלכתא כרבי יהושע כדמוכח בכתובות פרק אלמנה ניזונית בשמעתא דרב תני קטנה יוצאה בגט וכו' ואמרינן לימא כתנאי ר' אליעזר אומר וכו' ואמרינן אליבא דרבי אליעזר כ"ע לא פליגי כלומר דלית הלכתא כוותיה אלא כי פליגי אליבא דרבי יהושע וכו' ותנן נמי מאימתי יורש אדם את אשתו וכו' וקמו להו ב"ש וב"ה בחדא שיטתא דמעשה קטנה כלום ובעלה יורשה דלא כרבי אליעזר ותנן נמי בגיטין פרק הניזקין (דף נה.) העיד רבי יוחנן בן גודגדא על החרשת וכו' ועל קטנה בת ישראל שאוכלת בתרומה ואם מתה בעלה יורשה ושמעינן מהני כולהו דקטנה שלא מיאנה בעלה יורשה וכן הלכה: