נימוקי יוסף על יבמות לד:

רבא אמר וכו'. עונת נדרים תרי גווני נינהו יש עונת נדרים שנדריהם נבדקין והיינו כל י"ב שנה כדאיתא פרק יוצא דופן (דף מה:) אם יודעת לשם מי נדרה והקדישה דבריה קיימים יש עונת נדרים שנדריה קיימים והיינו מי"ב שנה ויום אחד ולמעלה ומדאמרינן הכא והלכתא עד שתביא שתי שערות משמע דהאי עונת נדרים דקאמר הכא לאו זמן שערות הוא ונמצא שהוא קודם זמן זה של י"ב שנה ויום אחד וכדאמרי' דקודם זמן אינם נקראים שערות אלא שומא והא דאמר רבא פ' התקבל (דף סה.) ג' מדות בקטן הגיע לעונת נדרים נדריהן נדר והקדשן הקדש וכנגדן בקטנה חולצת ההיא עונה שנדריה קיימין קאמר וכנגדן בקטנה חולצת אם יש לה שערות משום דלאו שומא נינהו וכדאמרי' הכא והלכתא עד שתביא שתי שערות כלומר ולא סגי בזמן עונת נדרים נבדקין משום דבזמן ההוא לאו שערות הן אלא שומא בעלמא ועונת קטן שנדריו קיימין כבר מבואר התם שהוא מי"ג שנה ויום אחד ולמעלה:

הזוג. ר' שמעון ורבי יוחנן הסנדלר המכשירין בשנים אלא אפי' דיעבד בעינן ג' כתנא קמא דאמר חליצתה פסולה:

תנו רבנן [כו'] ע"מ וכו'. ואף על גב דלא יהבה ליה חליצתה כשרה כדמפרש בכתובות בהמדיר [דף עד.] דכל תנאי מתנאי בני גד ובני ראובן גמרינן תנאה דאפשר לקיומה ע"י שליח כי התם דהוה ע"י שליח הוי תנאיה תנאה דא"א ע"י שליח כגון חליצה אין תנאי מועיל בה וזהו טעמו של דבר וקרי לה חליצה מוטעת מפני שאינה נותנת לו כלום:

בתי עמודי. פרש"י ז"ל עמודי להתייבם:

א"ל ישיבתה [זו היא עמידתה]. כלומר ישיבתה מלהתייבם זו היא עמידתה דיבום קלקול הוא לה:

ידעת ליה. כבר ידעתו ומכרת בו שאינו הגון לה:

ממונא הוא וכו'. אין רצונו ביבום זה אלא שיפזר ממונא:

לישנא אחרינא משום דהות כעורה שהיא קטעת ועם כל זה רוצה יבם ליבמה ולברר הדבר אמר לה כן ואמרה ישיבתה וכו'. כלומר איני יכולה לעמוד דקטעת אני ועל זה שאל ידע לה היבם מכיר ויודע מום זה אמרה ליה אין וממונא הוא דידע לה אז הכיר שלא היה הגון לה ובא להטעותו [בחליצה ואמר] ובכך אתה כונסה דהא אמרי' דבעיא כוונה לחליצה ממש ולפיכך אצטריך לחליצה מעלייתא אחרת אלא שזה היה רוצה לכונסה בשביל ממונא על כל פנים לפיכך הטעוהו בכניסה ולהצריכה חליצה אחרת והוא הדין אם היו יכולין להטעותו בחליצה עצמה בענין שיכוון להתירה באותה חליצה וכדגרסינן בירושלמי אתא עובדא קומי ר' חייא בר זוזא אמרו לו בני האשה הזאת אינה רוצה לך דרך יבום אלא חלוץ לה ועקור זיקתך הימנה והיא נשאת לך דרך נשואין מן דחלץ לה אמרו ליה אי אתי משה ושמואל לא שרו לה ועלה דהא דאמרינן אלא זיל חלוץ לה הסכימו המפרשים ז"ל שכל שנפסלה לו כופין אותו לחלוץ שלא תהיה עגונה וכדאמרינן [דף קיא:] ביבמה שנדרה הנאה מיבמה בחיי בעלה שהיו כופין אותו לחלוץ ואפי' בשוטים וכן משמע מן הירושלמי וכן משמע מפרק בית שמאי לקמן [שם] דאמרינן כופין אותו שיחלוץ והא דאמרינן הכא דחליצה מוטעת כשרה ופטורה מממון שהתנה דמצי אמרה משטה הייתי בך היינו דוקא ביבם שאינו הגון לה או שאין היבום הגון לה כדמשמע בשמעתין [דף קו.] אז הויא אנוסה ודמיא לבורח מבית האסורים והיה מעבורת לפניו ואמר טול דינר והעבירני שאחר כן אינו נותן לו אלא שכרו אבל אי הגון לה מחייבינן לה ליתן דלאו אנוסה היא ואף על גב דבשום תנאי דעלמא לא אמרינן הכי דהא הגע עצמך הנותן מתנה לחבירו ע"מ שיתן לו מאתים זוז אף על פי שהחזיק במתנתו אין מחייבין אותו ליתן ותתקיים לו המתנה אלא אם יתן מאתים זוז יתקיים לו ואם לאו תתבטל וכן הנותן גט על תנאי אם תתן יהא גט ואם לאו לא יהא גט התם טעמא משום שהמעשה מתבטל כשאינו מקיים התנאי אבל הכא שחליצה קיימת הוה ליה כשכירות כיון שאין המעשה תלוי בתנאי והיינו דאמרינן בירושלמי אמר רבי מנא אם אמר ע"מ נותנת וכן נראה מדברי רש"י ז"ל הכא דמדין שכירות הוה בעי לחיובה אלא דכיון שאינו הגון ומצוה רמיא עליה מן התורה בחליצה כעין אנוסה היא ואיהו נמי לא פסיד מידי דהא לא חזיא ליה וכל מאי דאתני בהדיה יותר מן הראוי לו התנתה ופטורה כן הסכימו האחרונים ז"ל והוא דעת הרמב"ן ז"ל וכתב הרב ז"ל דמהא שמעינן דמי שהוא חולה וסממנים ביד חבירו שוים כ' והתנה עליו ליתן הרבה בדמיהן מחמת אונס חוליו אין לו אלא דמיהן אבל רופא יש לו שכרו משלם שחכמתו מכר לו והיא שוה דמים הרבה וכתב הריטב"א ז"ל דאינו מחוור שהרי חייב הוא לטרוח בחכמתו לרפאותו מדין אבדת גופו ודיו בשכר טרחו כפועל בטל או כפי הראוי לו:

תנו רבנן חליצה מוטעת כשרה גט מוטעה פסול אם אינה מקיימת תנאה דגט אפשר לו ע"י שליח שהאומר לשנים כתבו ותנו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו הילכך דמי לתנאי בני גד ומהני ביה תנאה:

אפי' חליצה דמסתמא כשהיא מעושה בדין מיירי דומיא דגט מעושה כשר דמיירי כשהוא מעושה בדין:

זימנין כשר וכו'. ונקט רבותא דאפי' בגט החמור שהוא איסור כרת אם אמר רוצה אני כשר כיון שמעושה בדין ואפי' בחליצה שהוא איסור קל ויבם שאינו הגון אם לא אמר רוצה אני פסולה וחליצה מעושה בדין כבר פרש"י ז"ל דהיינו כל שאין היבם הגון ונותנת אמתלא לדבריה ואי לא ידעינן לאטעויה כופין לחלוץ וכתב הריטב"א אבל לדעתנו אין כופין לעולם אלא כשהיא פסולה לו עד כאן לשונו:

חולצין וכו'. יבם ויבמה שבאו לפנינו לחלוץ ואין אנו מכירין שהוא יבמה נזקקין להם ב"ד וחולצין:

וממאנין וכו'. ב"ד נזקקין למיאון ואע"פ שאין מכירין בהם שזו הקטנה נשאת לזה:

לפיכך. הואיל (ואין) ונזקקין להם ואין מכירין אותם אין כותבין גט חליצה עדים הרואים בחליצה ובמיאון אין כותבין ונותנים להיות בידם לזכות אא"כ מכירין בהם שהם יבם ויבמה והשתא דאין כותבין אא"כ מכירין אי נמי לאו יבמה הוא ליכא חורבא דכל כמה דלית לה גט חליצה לא נסבו לה: