נימוקי יוסף על יבמות לד.

מתני' חליצתה כשרה. דקריאה לא מעכבא דכי כתיב ככה דמשמע עכובא אמעשה כתיב וקרייה דבורא בעלמא הוא:

שבמעשה מעכבה. ורקיקה מעשה הוא:

מעשה באיש. חליצה שהאשה עושה מעשה בגופו של איש לאפוקי רקיקה דלאו מעשה באיש הוא:

גמ' תחלוץ. ולא תתיבם תו דאיפסלא לאחין דכיון דרקיקה אחר חליצה היא מצותה אי מתיבמת מחלפא להו לאינשי למשרי לחלוצה דעלמא לאחין דאמרי הך מדרקקה ודאי חלצה לה ברישא ואפ"ה הדרה ומתיבמה ולא יהבי דעתייהו למימר דהך רקיקה מקמי חליצה הוא ולאו כלום הוא ולפיכך גזרו חכמים שתפסול הך רקיקה [ולא תתיבם] אף על גב דהויא קמי חליצה ומש"ה אמרי נמי אינה צריכה לרוק פעם אחרת ואינה צריכה לאו דוקא אלא אפי' בעיא לחזור ולרוק לא שבקינן לה דאמרי רקיקה קמייתא לית בה מששא ולא פסלה מאחים ומאן דחזי דמתיבמת סבר רקיקה בתר חליצה היא כי אורחא וקא שרי חלוצה לאחין:

לא מעכבא. ואף על גב דכל היכא דכתיב ככה עכובא הוא הכי גמירי לה הכא שאין עכוב בסדר אלא במעשה:

שרקקה דם תחלוץ. ולא תתייבם עוד דאיפסילא עלייהו:

במוצצת. א"א בלא צחצוח רוק:

בשותתת. ששותת הדם ויורד מעצמו אפשר הוא שאין שם צחצוח רוק כלל וירקה אמר רחמנא וכאן אין רוק כלל:

ואם רקקה דם ואינה שותתת ולא מוצצת כתב הרשב"א ז"ל דאף זו אפשר שתרוק דם בלא צחצוצי רוק כלל וכן כתב הרמב"ם ז"ל:

מתני' שנחלץ. לא נאמר הלשון הזה בדקדוק בכולהו מכילתין אלא בכאן דבכל דוכתא אמרינן החולץ גבי יבם ואף על פי שהוא נחלץ ונראה טעם הדבר מפני שהיבם מסייע בחליצה כיון שצריך שיתכוין לחלוץ וגבי חרש דלאו בר כוונה נקט שנחלץ וכן פירש הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה שלו:

פסולה. חליצתו פסולה לפוטרה במקו' אח כשר ואינה נתרת לשוק לפי שאינה באמר ואמרה שחרש בכל מקום אינו מדבר ואינו שומע וחרשת היא עצמה אין נפטרת בחליצה כדאמרינן לקמן בפרק ב"ש [דף קי.] ואין לה תקנה אלא ביבום ואם רצה להוציא יוציא בגט:

בשנים. כשרים או בשלשה ונמצא וכו'. דהדר הוו להו שנים:

חליצתה פסולה. דשלשה בעינן אפי' דיעבד כדאיתא בגמרא:

בינו לבינה. מוקי לה בגמרא ועדים רואים אותם מבחוץ משום דאפי' מודים ויהיו נאמנים אלינו אין זה כלום דאין דבר שבערוה פחות משנים וכיוצא בזה שלהי פרק יש נוחלין בבעל שאמר גרשתי את אשתי אסיקנא [בדף קלה.] זיל חוש לה ואינו נאמן אף על פי שבידו השתא לגרש וכי אמרינן לעיל [דף קב:] שמא חלצה סנדל לאחד מהם בפני עדים קאמרינן:

גמ' לפי שאינם וכו'. דתניא חרש שדברו חכמים בכל מקום שאינו שומע ואינו מדבר:

באמר ואמרה. ועמד ואמר וענתה ואמרה לפיכך חליצתן פסולה ומתני' וכו' כשרה כדרבי זירא דא"ר זירא. במנחות בפרק המנחות והנסכים (דף קג:) כל הראוי לבילה וכו'. דקתני האומר הרי עלי ששים ואחד עשרונים מביא ששים בכלי אחד ואחד בכלי אחד ומפרש טעמא משום דקים להו לרבנן דששים נבללת אבל של ששים ואחד אינה נבללת יפה ומותבינן וכי אין נבללין מאי הוי והתנן לא בלל כשר ומשני ר' זירא הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו דחזי לבילה בעינן דאפשר להתקיים בה מצות מנחה והכא נמי אף על גב דקריאה לא מעכבא בראוי לקריאה בשאין ראוי מעכבא:

זו דברי ר' מאיר. דקתני סתם מתני' חליצת קטן פסולה אלמא מעשה מיהא הוי לאפסולי מאחין כדאמרינן בהאשה רבה (דף צו.) עשו חליצת בן תשע כגט בגדול:

אבל חכמים אומרים אין חליצת קטן כלום. אפי' לפסלה עליו דפליגי עליה התם ואמרו עשו ביאת בן תשע כמאמר בגדול אבל בחליצה לא סבירא להו כוותיה ומסתברא דמימרא דרב יהודה לא הויא אלא בקטן דבקטן הוא דאמרי חכמים שאין חליצתו כלום אבל דחרש וחרשת הויא פסולה דאל"כ לא הויא לרב יהודה לפרט קטן אלא אין חליצתו כלום לאשמועינן דרבנן אפי' בחרש הוא דאמרי ומיהו הרמב"ם ז"ל כתב דחליצת חרש וחרשת אינה חליצה כלל והרשב"א ז"ל תמה עליו והריטב"א ז"ל כתב שלא כדברי הר"ם במז"ל:

דברי ר"מ. שאמר קטן וקטנה לא חולצין ולא מייבמין:

אשה לאיש. דכתיב ואם לא יחפוץ האיש ולא קטן ואשה נמי אף על גב דלא כתיב בה מיעוטא בעינן גדולה כאיש דאיתקש ליה דכתיב בההוא קרא ועלתהיבמתו השערה ומשמע מהכא אם לא חלצה משתגדיל חליצתה כשרה דתנן הכי במתניתין ולהכי אוקימנא כר"מ דסתם מתני' כוותיה דאילו לר' אליעזר אף על גב דבפרק הבא על יבמתו [דף סא:] משמע דס"ל דמקשינן אשה לאיש מכל מקום בתוספתא דמכילתין פרק שנים עשר תנא קטנה שחלצה תחלוץ משתגדיל ואם לא חלצה חליצתה פסולה דברי רבי אליעזר וחכמים אומרים אם לא חלצה חליצתה כשרה ומיהו מדקיימא לן דאינה חולצת עד שתביא ב' שערות אפשר דבדיעבד נמי פסלינן כר' אליעזר וכתב הריטב"א ז"ל ומיהו לא איתברר לן שפיר ואזלינן לחומרא: