נימוקי יוסף על יבמות לג.

התפור בפשתן. דבעינן כולו דעור שנאמר ואנעלך תחש אלמא לא קרי נעל עד שיהא כולו של עור ופרש"י ז"ל בלשון ראשון שתפר בתוכו בגד פשתן כעין פורלא"ט והקשו עליו ז"ל דלא גרע מסנדל של עץ דקתני במתניתין חליצתה כשרה ואוקמה אבוה דשמואל לקמן במחופה עור ודברי הכל ואביי נמי אוקי הא דקתני בברייתא בקב הקיטע חליצתה כשרה כרבנן ובמחופה עור ומתוך הירושלמי נמי משמע דאנפליא של בגד ושל עור חליצתה כשרה אלא לשון שני שפרש"י התפור בפשתן שתפרו במשיחה כעין שלנו [עיקר] וכן פי' רבינו חננאל ז"ל:

תרסיותיו. רצועותיו:

של שער. מנוצה של עזים. קורקא. הוא כעין מנעל והוא עב מעור מדובק בקולן עם עור אחר עב וכן העושה מנעל כולה של שער הוא עב בהכרח לפי שמדבקם יחד וזה אינו קרוי מנעל כלל דשם בפני עצמו יש לו שקורין אותו קורקא ונעל אמר רחמנא ואין להקשות מאנפליא דאמרינן בסמוך [דף קב:] דאם היא של עור חליצתה כשרה דכל שהוא של עור נעל מקרי אלא שיש לה צורת אנפליא של בגד וקב הקיטע דאמרי' חליצתה כשרה לא מתוקמא הכי לענין הלכתא כדלקמן [דף קג.] וההיא ר' מאיר היא דחשיב ליה מנעל לענין שבת כן היה מתיר ר"מ בסנדל של שעם וליתא דאנן עור בעינן מדכתיב תחש כדאמרינן בגמ' [דף קב:] אם כן תחש מאי אהני ליה וכתב הריטב"א ז"ל נראה דכל שהוא של עור אפילו של בהמה טמאה חולצים בו אבל ר"ת ז"ל מצריך שיהא הסנדל של בהמה או חיה טהורה דומיא דתחש עכ"ל:

גרסי' בגמ' [שם] באנפליא חליצתה פסולה למימרא דאנפליא לאו מנעל הוא ורמינהו אחד מנעל וסנדל ואנפליא לא יטייל בהם לא מבית לבית ולא ממטה למטה אמר רבא לא קשיא כאן באנפליא של עור כאן באנפליא של בגד ה"נ מסתברא דאלת"ה קשיא יוהכ"פ איוהכ"פ דתניא לא יטייל אדם בקורדקיסין בתוך ביתו אבל מטייל הוא באנפליא בתוך ביתו אלא לאו ש"מ כאן באנפליא של עור כאן באנפליא של בגד ש"מ:

לא יטייל. ביום הכפורים דהוי נעילת הסנדל:

כאן באנפליא של עור. הא דיום הכפורים:

כאן באנפליא של בגד. הא דמתני' דלא הוה נעל:

בקורדקייסין. מנעלים דקים שנועלין תחת מנעלים עבים להגין מן המים ונקראים אנפילוש בארץ אשכנז. ושמעינן מינה דכל שאינו קרוי נעל כגון בתי שוקים של בגד או קאלסוניס מותרין ביוה"כ ורבנן נמי חזינן דנפקי בהו הילכך מי שיש לו שום מיחוש בגופו יכול לנעול בתי שוקים וכיוצא בו של בגד אבל מנעל של עור אפילו בלא עקב אסור והא דתניא לא יטייל אדם בקורדקייסין אפילו לשמור רגליו מלכלוך בית הכסא וכיוצא בו שלא יצטרך להדיחם לבסוף ומוטב שיתלכלך ויבא לידי דיחוי שירחוץ רגליו משנתיר לו סנדליו ואע"ג דנעילת הסנדל ורחיצה תרוייהו מדרבנן וכן אמרו בתוספתא דיומא פ"ד לא ינעול אדם סנדל ויטייל בתוך הבית אפי' ממטה למטה רשב"ג מתיר וכן היה רשב"ג אומר אם היו רגליו מלוכלכות בטיט ובצואה מדיחן במים ע"כ והשתא מה ענין זו לזו וכ"ת דה"ק דכשם שרשב"ג מיקל בזו כך מיקל בזו הא בתרייתא קילא טפי ואפי' רבנן מודו בה אלא ודאי טעמא קא יהיב לפי שאנו מתירין לרחוץ רגליו כשהם מלוכלכים היה מתיר רשב"ג לנעול מנעל בביתו כשנכנס לבית הכסא כדי שלא יצטרך לבא לידי דחוי לרחוץ ביוה"כ כן כתב הרשב"א ז"ל בחידושיו והריטב"א ז"ל העיד כך שמעתי מפי הרשב"א ז"ל עוד העיד ז"ל מפי רבו הרא"ה ז"ל דהא דאמרינן הכא אבל מטייל הוא באנפליא של בגד בתוך ביתו אתא למעט חצר שאינה מעורבת דקי"ל עירוב והוצאה ליוה"כ כמו לשבת ואסור לצאת בכל דבר שאינו מנעל משום משוי והא דנפקי רבנן בסנדל של שעם ושל גמי ורבה בר רב הונא כריך סודרא אכרעיה היינו לחצר המעורבת או למבוי מעורב ולדברי הכל מותר לנעול בתי שוקים ביוה"כ ואפילו לצאת בהם ברשות הרבים דמשום ענוי יום הכפורים ליכא שכל שאינו מחופה עור לאו מנעל הוא ומשום שבת ליכא דמלבוש הוא ואינו משוי כלל וקורדקייסין מנעל הן לענין יוה"כ ולענין שבת אלא שלענין חליצה פסולין כסנדל שאין לו עקב עוד כתב ז"ל בשם רבותיו ז"ל כי אותם סוקי"ש של עץ שעושין בקאשטילא אסור לצאת בהם בשבת במבוי שאינו מעורב כיון שאינם מחופה עור כי העור ההוא שנותנים בראשם שנכנס בו ראש הרגל אינו חפוי וכתבו בשם הרמב"ן ז"ל דמי שהוא מצונן מותר בנעילת סוליס ביום הכפורים כמו שהתירו בחיה מדגרסינן בירושלמי [פ"ח דיומא הל"א] רבי שמואל בר נחמני סלק לגבי דרבי יהושע בן לוי בלילי תעניתא נפק לגביה לביש סוליסי א"ל מה הוא כן אמר ליה איסתניס אני חד תלמיד דרבי מונא הורי לחד מן קרבוי דנשיא למלבש סוליסי מהא דרבי יהושע בן לוי פירוש סוליס נעל בלא עקב וכדאמרינן לקמן [דף קנ: ע"ש] נעל פרט לסוליס שאין לו עקב:

תניא חולצת מן הגדול. משום דחליצת קטן פסולה:

בין עומד בין יושב. כתבו המפרשים ז"ל דאף על גב דתניא חליצתה כשרה דמשמע דיעבד הוא הדין דלכתחלה נמי שרי בין יושב בין מוטה ואיידי דבעי למתנא סיפא חליצתה פסולה תנא ברישא חליצתה כשרה תדע דלכתחלה שרי דהא עומד כ"ע מודו שהוא לכתחלה ואפ"ה נקטה ועוד מדמקשי ליה רב אשי לאמימר מהך ברייתא ומאי קושיא אמימר צריך קאמר לכתחלה וברייתא בדיעבד אלא ודאי משום דברייתא בלכתחלה היא אקשי ליה והא דאמרינן לקמן [דף קו.] בההיא דאתיא לקמיה דרבי אבא אמר לה בתי עמודי אפשר דלאו בשעת חליצה קאמר לה אלא קודם חליצה שבאה לפניו להתרעם והוא הדין [דבעי עמידה] דכתיב ועמדו ומיהו יש ברייתא דתניא ועמד ואמר מלמד שאין אומר דבריו אלא בעמידה והגאונים ז"ל סמכו עלה וכתבו דדברים אלו אין אומרים אותם אלא בעמידה וכן בסדור החליצה בהלכות הרי"ף ז"ל ומדברי הרמב"ם ז"ל נראה דלא בעינן עמידה אלא באמירה ורקיקה אבל חליצה אפי' יושב וכך כתב והיא יושבת ופושטת ידיה בב"ד ומתרת רצועות המנעל ומצות חליצה היא שיהיו שניהם עומדים בשעת רקיקה ובשעת אמירה וצריך עיון דבשלמא אמירה דכתיב ועמד ואמר ואף על גב דלא כתיב ועמדה ואמרה אפשר דהדין שוה לשניהם אלא רקיקה מנא לן וכתב הרשב"א ז"ל ראיתי לקצת מחברים שהצריכום עמידה אפילו בחליצת הסנדל ולא ירדתי לסוף דעתם ע"כ וכתב הריטב"א ז"ל הנכון דכל עניני חליצה בעיא מעומד לכתחלה ולא משום דכתיב ועמד ואמר דההוא דספרי אסמכתא בעלמא הוא אלא משום דהוי כעין דין דכתיב ועמדו שני האנשים אשר להם הריב וכן פרש"י ז"ל לקמן בתי עמודי לחליצה משום ועמדו והיינו שאינו מעכב בדיעבד:

מן הסומא. דלא גזרינן סומא אטו חרש דלאו בר קריאה הוא וסומא יכול להכיר יבמתו בטביעות קלא:

למדחסיה. כדי שתטרח לחלוץ דלפעמים מנעל של ב"ד גדול מרגלו ונראה כיוצא מאליו אם לא ידחוק רגלו מעט. למדחסיה. לדחוק רגלו הימין בקרקע:

בין מוטה. ומוטה לאו אורחיה למדחסיה:

אלוחתא. שרגלו הפוך ודורס בעליונו של רגל לשון לוח ואינו דורס במקום מדרס רגלו ואף על גב דתנן מן הארכובה ולמטה כשרה התם הוא דכי נחתך רגלו קם לו שוקו ורחמנא אמר מעל רגלו דהיינו שוקו אבל האי לאו רגל הוא זה לשון רש"י ז"ל ואין כן דעת ר"ת ז"ל [וברייתא דקב הקיטע איכא לפרושי דיהיב לאחר וחלץ] כדאמרינן בסמוך [דף קג.] אסמיכות הרגלים. מי שמהלך בידיו וגורר רגליו עושה להן סמיכה מתחתיהם של עץ או של עור ומכניסן לתוכו איהו זה שהוא גורר את רגליו :

לאחר. שרגלו ישרה:

בר אבין ובר קפין באלו מגלחין [דף כה:] דאחלשוה לדעתיה דרב אשי ואיתהפוך כרעייהו וכתב רי"ף ז"ל איכא מ"ד לית הלכתא כאמימר מדאמר רב אשי למאי דקאמר אמימר מכלל דאיהו לא סבירא ליה. ועוד דהא תנן מהארכובה ולמטה חליצתה כשרה מהארכובה ולמעלה חליצתה פסולה ואנן לא סבירא לן הכי דאי איתיה להאי סברא הוה ליה אמימר מפליג אמתני' וליכא למימר דפליג אמימר אמתני' ועוד אי פליג אמימר אמתני' הוה מותבינן ליה תיובתיה מינה ומדלא אותבינן ליה מינה ש"מ דמתני' טעמא לחוד ואמימר טעמא לחוד דסבירא ליה לאמימר דבעי לתרוצה לרגליה על ארעא וחליץ כדקאמר בהדיא האי מאן דחליץ צריך למדחסיה לכרעיה והאי מאן דמסגי אלוחת' דכרעיה לא מצי לתרוצה לכרעיה על ארעא הילכך לא חליץ ומתני' דקתני מן הארכובה ולמטה חליצתה כשרה לאו דנקטעה רגלו אלא כגון שקשר רצועות הסנדל למטה מן הארכובה וכיון שהתירתן יבמה משם מעל רגלו קרינא ביה והכי גרסינן בירושלמי ביני מתניתין בקשור מן הארכובה ולמטה וגרסינן נמי התם עיקר חליצה התרת רצועות וכיון שהתירתן מעל שוקו מקום מצוה הוא דמעל רגלו אמר רחמנא ושוקו מעל רגלו הוא והילכך לא קשיא לדאמימר דמתניתין טעמא לחוד ודאמימר טעמא לחוד והאי דקאמר רב אשי נמי למאי דקאמר אמימר לא שמעינן מינה דלא סבירא ליה דאי לא הוה סבירא ליה כאמימר הוה אמר בהדיא דלית הלכתא כאמימר ומדלא אמר הכי לא מצי למדחי שמעתא דאמימר בכי האי מילתא קלישתא הלכך איתא לדאמימר עכ"ל ודעת רבינו תם ז"ל דקיטע אינו חולץ ומאי דקשיא להאי פירושא דמקשינן בגמ' [דף קג.] עלה דמתני' דלמטה מן הארכובה חליציה כשרה מהא דתניא גבי עליה לרגל רגלים פרט לבעלי קבין כלומר דלא חשיב רגל אלמא מתני' בבעלי קבין היא דהיינו שנחתך רגלו כבר תירצו המפרשים ז"ל דהוה ס"ד הכי ופריק דמתני' בשיש לו רגל וכי קתני חליצתה כשרה ואע"פ שאין החליצה ברגל שהקשר בשוק הם משום דאמר קרא מעל רגלו וכן נראה דעת הר"ם מקוצי בספר המצות שלו כר"ת ז"ל אבל דעת הרשב"א ז"ל בחדושיו נוטה לדעת רש"י ז"ל ולהתיר לחלוץ למי שנחתך רגלו: