נימוקי יוסף על יבמות לב:

למקבע דוכתא. לשם כך:

השערה. מקום מזומן לכך משמע:

לפרסומי מילתא. דחלוצה היא ולא מנסבא לכהן אי נמי דליתו אינשי ונקפצו עלה:

לזירזא דקני. חבילה של קנים והלכו לישב שם לשם חליצה זו וכתב הרמב"ם ז"ל דאפילו הם עמי הארץ מצטרפין למלויי חמשה ונראין מדבריו דסומין ופסולין לא וראיה לדבר מרב שמואל בר יהודה דפסלי ליה משום גר אף על גב דלמלויי בעלמא הוא וכתב הריטב"א ז"ל וזה לשונו מיהו נראה שאם הזמינו והקצו שלשה לבית דין בפירוש וקראו האחרים למלויי בעלמא דאפילו גרים ואפילו פסולין והכא לא היה כבודו של רב [שמואל בר] יהודה להקצותו מן הב"ד ומכל החמשה היו עושין חבור אחד מפני כבודו:

תנינא גרסינן יש ברייתא בידי וקתני בה בב"ד וכן הוא בגמ' לעיל דרב שמואל בר יהודה קתני לה:

ואנא גר אנא. (אלא) הוא ואביו נתגיירו הילכך פסילנא לחליצה:

מרענא. דאי אמר ידענא ביה דפריע לא מזדקיקנא למגבא ביה כדאיתא בכתובות (דף פה.) לא מקרע קרעינן ליה ולא אגבויי מגבינא ביה:

דן את חבירו. פרש"י ז"ל דיני נפשות דאילו דיני ממונות אפי' לישראל הוא דן כדתנן במסכת סנהדרין (דף לו:) הכל כשרים לדון דיני ממונות ואין הכל כשרים לדון דיני נפשות ואמרינן בגמרא הכל לאיתויי גר ולפירושו ז"ל כי אמרי' ואם היתה אמו מישראל דן ואפילו ישראל בדיני נפשות קאמר והקשו עליו דבעלמא (קדושין דף עו:) אמרינן דאפילו שררותא דמתא לא מנינן גר עד שתהא אמו מישראל [ומי] גרעי דיני ממונות דבעינן סמוכים מדאורייתא ועוד הקשו היאך תהא חליצה חמורה מדיני נפשות ועוד היאך גרע דינו של גר גמור מדינו של שור דבעי עשרים ושלשה ואין גר גמור דן אותו אפילו לדעת רש"י ז"ל כדאיתא בסנהדרין (דף לו:) ועל כן הסכימו דמחוורתא כדברי רי"ף ז"ל שכתב שם במסכתא סנהדרין דאין גר דן את חבירו אלא בדיני ממונות אבל ישראל אפילו בדיני ממונות אינו דן עד שתהא אמו מישראל והא דתנן הכל כשרים לאיתויי גר בשאמו מישראל מיירי ושררותא דמתא היינו ממונות ולדיני נפשות עד שיהא ישראל מכל צדדיו כמו גבי מלך דאמרינן מקרב אחיך מן המיוחסין שבאחיך וכן לחליצה ורב אחא משבחא ז"ל בשאלתא דבראשית כן כתב כהרי"ף ז"ל:

תרי בישראל. חד לרבות הדיוטות דלא תימא זקנים שהם חכמים דוקא בעי משום דכתיבי בפרשה ועלתה אל הזקנים וחד ישראל ולא גרים אפי' אמו מישראל דאילו לאמו מישראל מדיני ממונות נפקא דילפינן ליה ממקרב אחיך כדאמרן דאפילו לדיני ממונות פסול עד שתהא אמו מישראל:

שומעין לו. דכל כמה דלא אתי אליהו ואמר לן לא חלצינן אלמא מנעל לכתחלה לא:

מרופט. קרוע מלמעלה דכיון דרכיך אע"ג דקריע מיתיב ליה אכרעיה אבל סנדל שהוא קשה אין יכול לישבו על רגלו משנפחת וליכא למיגזר מידי כך פרש"י ז"ל שהסנדל של עור שלוק קשה. והרבה מן הפרשנים כתבו דמנעל הוא משתי חתיכות או ג' כעין שלנו ויש פנתא ועקב והסנדל כלו מחתיכה אחת וכתב הריטב"א ז"ל וראוי לחוש לשניהם:

חצי מנעל. דמתוך שהוא רך עומד ברגל ויבא לחלוץ בו ולא הוי מנעל אבל סנדל מתוך שהוא קשה אינו חושש לנעול ואין עומד ברגל כלל והיכא שאינו מצוי סנדל באותו מקום אם מותר במנעל לכתחלה כתבו בעלי התוס' והרב בעל העיטור ז"ל דמותר והביאו ראיה מן הירושלמי אמר ר' יוסי פעם אחת הלכתי לנציבין ומצאתי שם זקן אחד אמרתי לו כלום אתה בקי בר' יהודה בן בתירה נומי לי הן ושולחני היה בעירי ועל שולחני היה תדיר נומתי לו ראיתו שחלץ אמר לי הן הרבה פעמים במנעל או בסנדל א"ל וכי יש סנדל במקומנו אמרתי לו מה ראה ר' מאיר לומר שאין חולצין במנעל ע"כ אלמא דכל היכא שאין סנדל מצוי חולצין במנעל אפילו לכתחלה אבל הרמב"ן ז"ל כתב משם ראיה להפך שאפילו שלא היה שם סנדל השיבו מר' מאיר דאמר אין חולצין במנעל לכתחלה ש"מ מדרבי מאיר שאפילו במקום שאין סנדל אין חולצין במנעל לכתחלה וכן כתבו בשמו הרשב"א והריטב"א ז"ל ומן המפרשים [כתבו] וז"ל והאידנא אין סנדל מצוי בינינו לכך נהגו לחלוץ במנעל לכתחלה והכי איתא בירושלמי ועוד אומר בירושלמי שצריך התרה ביד ימנית ואף על גב דלא אשכחן בגמרא שמצריך ימין אלא ברגל וכן אמרינן לקמן [דף קה.] דגדמת חולצת בשיניה מ"מ העולם נהגו כן על פי הירושלמי עכ"ל:

שנצי. ב' רצועות דקות וקצרות שעושין בשפת המנעל או הסנדל לקשרו על השוק ונוח לחלצו וי"א שהם הקרסים שאנו עושים במנעלים:

וסנדלים דטייעי הוא שרצועותיו גדולות ורחבות לכפלן על הרגל:

חומרתא. קשר הקשור על שפתו ומעמידו שלא יצא מן הרגל:

מיתנא. רצועה של עור או של שער אבל לא של דבר אחר כדאיתא לקמן [דף קב:] והא דקטרינן לה כי היכי דתיתי היא ותשרייה והדר תחלוץ ותיהוי חליצה מעלייתא וכך היה מנהגם לעשות בו קרסים בפיו כדי לחבר שתי שפתות הנעל ועכ"ז אינו מתחבר ברגל ולפיכך היה צריך מלבד הקרסים רצועה אחת או שתים לכפול עליו להדקו:

וכתב הריטב"א ז"ל כיון דקי"ל שאין חולצין במנעל לכתחלה ואפילו במקום שאין סנדל מצוי וכדכתבינן לעיל ראוי לעשות סנדל לחליצה מעור שלוק קשה ולעשותו חתיכה אחת ועל שפתו קרסים שיכנסו בשפה האחרת בחורים עשויים שם ועוד שתי רצועות ארוכות אחת מכאן ואחת מכאן תחת הקרסים או עליהן כדי לקשור הסנדל יפה ולחברו לשוק שתוכל כל אחת להכפל ב' פעמים ושמעתי מפי מורי הר"ם כי הסנדל שהיו נוהגין חכמי נרבונא הובא לפני רבינו רבו ז"ל לצורך חליצה והיו הרצועות מגוף המנעל ואינם תפורות שם וגם הרצועות שתפרוהו בו היה מקוצה ממנו כדי שתהא כל הסנדל עור א' ונראה שזו חומרא יתירא דעד כאן לא אסתפק לן לקמן אלא בשתרסיותיו של שער והנהו מסתמא אינם מגופו אלמא דכוותה של עור כשרין בלא ספק ובשל שער נמי איפשיטא לן דכשר ובתפירה נמי דוקא בחוט של פשתן אסרו הא של עור דומיא דפשתן שאינו מעצמו שרי ואריך ואין זה בית מיחוש ומיהו ראוי לחוש לדבר למעשה כל מאי דאפשר עכ"ל:

רוב העקב. כיון ששמטה את רוב העקב מן הסנדל אף על פי שלא חלצתו כולו הותרה:

התירו. שלא התירתו היא:

או ששמט. והיא חלצתו לגמרי:

דחים נסמך לשון דחום פירמ"א בלעז:

עקב. תעלו"ן בלעז:

מסייע ליה. הא דקתני התיר רצועות עד שתתיר וכו' וכן הלכה:

שמא כיוונה ואף על גב דתניא בין שנתכוון הוא ולא נתכוונה היא בין שנתכוונה היא ולא נתכוון הוא חליצתה פסולה עד שיתכווט שניהם כאחד ה"מ למשרי לעלמא אבל לאחין מפסלה אפילו בכוונת אחת מהם ושמעינן מינה דאפילו שלא בבית דין חיישינן שמא כיוונה ופסולה על האחין כל היכא דחזינא דחלצה לאחד מהם ומיהו כיון דמדינא עד שיכוונו שניהם לא מפסלה אלא מפני מראית העין פסלינן להו מדרבנן מסתברא דהיינו דוקא במעשה כי האי דחלצה דלאו אורח ארעא בהכי אבל רקיקה דלא אפשר בלאו הכי לא חיישינן לה למפסלא בהכי דאי לא תימא הכי כל יבמה שגדלה בין האחין תאסר להם דהא אי אפשר שלא רקקה בפניהם ולקמן [דף קד:] פסלינן רקיקה בבית דין אלא לאו שמע מיניה כדאמרינן וכן נראה מדברי הרמב"ן ז"ל: