נימוקי יוסף על יבמות לב.

תניא אחין תאומים. דהני ודאי אחים נינהו מן האב דקי"ל [דף צח.] הכל טפה אחת ומתחלקת לשנים אפי' הכי לא חולצין ולא מיבמין והני הורתן ולידתם שלא בקדושה הוא כדמוכח מסיפא ולפיכך אין חייבין משום אשת את אפי' קדשום לאחר שנתגיירו דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי הילכך אין לו אחוה ואפי' מן האם:

אבל חייבין וכו'. דלענין חליצה ויבום תלוי באחוה מן האב והני כיון דהורתן שלא בקדושה אין להם אב דזרע עובד כוכבים כבהמה אבל חייבים כרת משום אשת אח מן האם דכיון דלידתן בקדושה הרי היא כישראלית ומהא דשני אחים תאומים דייק בגמרא [שם] דהא דאמרינן אין אבות לעובד כוכבים לאו טעמא משום דשטופי בזימה ולא ידעינן אבוה מנו אבל היכא דידיע ודאי כגון שהיו אביו ואמו חבושין בבית האסורין דלא נבעלה לאחר חיישינן ואי נולד בקדושה דליכא למימר כקטן שנולד להוי ליה נמי שאר האב דהא ליתא שהרי הכא בשני אחין תאומים שבאו מטפה אחת ודאי דטפה אחת היא אלא שמתחלקת לשנים אמרינן דלית להו דין יבום וחליצה שמע מינה דטעמא לא הוי אלא משום דאפקריה רחמנא לזרעיה דכתיב (יחזקאל כ״ג:כ׳) זרמת סוסים זרמתם זרמת הוא זרע שהוא יורה כזרם מים שהוא מקלח בכח:

גרסי' בגמ' תניא גר שהיתה הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה יש לו שאר האם ואין לו שאר האב כיצד נשא אחותו מן האם יוציא מן האב יקיים אחות האב מן האם יוציא [דף צח:] מן האב יקיים אחות האם מן האם יוציא מן האב ר' מאיר אומר יוציא וחכמים אומרים יקיים שהיה ר' מאיר אומר כל ערוה שהיא משום שאר האם יוציא מן האב יקיים ומותר באשת אחיו ובאשת אחי אביו ושאר כל העריות מותרות לולאתויי אשת אביו נשא אשה ובתה כונס אחת ומוציא אחת ולכתחלה לא יכנוס מתה אשתו מותר בחמותו ואיכא דתני אסור בחמותו מאן דאסר כר' ישמעאל דאמר חמות לאחר מיתה באיסורה קיימא. וגבי גר גזרו בה רבנן ומאן דשרי כר"ע דאמר חמות לאחר מיתה קליש ליה איסורא וגבי גר לא גזרו בה רבנן:

גר שהיתה וכו'. כך הגירסא בספרים ישנים וכן גריס רש"י ז"ל וכן מצאנוה בתוספתא. פי' יש לו שאר האם. לאסור עליו אפי' שאר האם שנולד בכותיות גמורה מפני שהיא אסורה לו בכותיותו דבני נח יש להם שאר האם דמחמת קורבא הלכך גזרינן בהו אפי' עכשיו שהוא כקטן שנולד כדי שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה:

ואין לו שאר האב. אינו אסור בשאר האב ואפי' מה שנולד לאביו בגרות אחריו דכיון שאין לו בכותיותו שאר האב אין לו לחוש ולומר באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה וגזירה דטעותא דאתו לאחלופי באיסורא דאורייתא נמי ליכא דכולי עלמא ידעי דלא חשיב אביו כלל:

היינו דפריש. כיצד נשא אחותו מן האם יוציא. כלומר ואפי' אותה שנולדה בכותיותו כיון שהיתה אסורה לו בכותיותו:

אחותו מן האב יקיים. ואפי' נולדה בגרות כיון שהיתה מותרת לו בכותיותו דלית להו שאר האב ואחות אביו מן האב כ"ע מודו דשריא ליה לגר זה דמותרת היא לבני נח ומקרא מלא דכתיב (שמות ו׳:כ׳) ויקח עמרם את יוכבד דודתו לו לאשה והיינו אחות אביו ודעת הגאונים ז"ל דהלכתא כר' עקיבא שהתיר אחות אביו אפילו מן האם וכן פסק הרמב"ם ז"ל דגר שהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה מותר באחות אביו ואפילו מן האם ובדין הוא שהרי בן נח מותר בבתו ואחותו מן האב מותרת לו ומיהו באחות אמו מן האם ראוי להחמיר ולאסור שהוא שאר אם גמור אליבא דר' אליעזר דפליג בסנהדרין (דף נח.) עם ר"ע ואע"ג דר' עקיבא פליג עליה הא ר"מ דאמר יוציא כרבי אליעזר סבירא ליה. ומותר באשת אחיו וכו'. אם היתה הורתן שלא בקדושה תרוייהו שריין:

ושאר כל העריות וכו'. אשת אביו ואפי' נשאה אביו בגרות כיון שמת האב מותרת לבן שהורתו שלא בקדושה אינו אביו וגם ליכא למגזר שהיתר פשוט לכל שהיו מחזקינן זרע כותים כהפקר ואפי' לר"ע דאמר את אביו זו אשת אביו וכבר היא אסורה מחיים משום בעולת בעל מ"מ לאחר מיתה שרי' וכ"ש לר' אליעזר דדריש התם פרק ד' מיתות את אביו זו אחות אביו ואשת אב מותרת לאחר מיתה וכן דעת הרמב"ם והרמב"ן ז"ל:

נשא אשה ובתה וכו'. פרש"י ז"ל אגר בעלמא קאי שנשא בכותיותו אשה ובתה ונתגיירה עמו דאילו האי שהורתו שלא בקדושה כיון דלידתו בקדושה לא נסיב אשה ובתה דישראל גמור הוא וא"ת דנסיב אשה ובתה שהיו גיורות דלית להו קורבה דכקטן שנולד דמי למה לי למתני גר אפילו בישראל נמי מצי למימר הכי עכ"ל וכן עיקר וכן הוא בירושלמי:

כונס אחת ומוציא אחת. משום גזירה דלא ליתו למשרי בישראל אשה ובתה אבל ליכא למימר טעמא משום שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה דהא בן נח מותר באשה ובתה דלית להו שום ערוה מחמת אישות אלא אשת אב לר' עקיבא כדאמרן וגזירה זו ליתא בקרובת האב לפי שאין בהם שאר ולפיכך כתב הרמב"ם ז"ל דבתו שנתגיירה מותרת לגר ולכתחלה לא יכנוס קאי למאי דאמרו חכמים יקיים אבל דעת הרמב"ם ז"ל דהלכתא כרבי יעקב ולדידיה אפילו לכתחלה שריין וכן דעת הרמב"ן ז"ל:

מתה אשתו מותר בחמותו. הכא נמי בגר דעלמא מיירי וכגון שנשא אשה בכותיותו ונתגיירו שניהם ונתגיירה ג"כ חמותו ושורת הדין דשריא ליה דפקע אישותו לגמרי ואף בכותיותו מותר היה בחמותו כדכתיב' לעיל דלית להו ערוה מחמת אישות הילכך ליכא למיסר מטעם שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה ועל כרחין ליכא למיסר אלא מטעם שלא יבואו ליטעות כן בישראל לישא חמות ואילו בחיי אשתו הא ודאי אסור הוא בחמותו לדברי הכל כיון שיש איסור במיתה וכרת אלא שנחלקו בחמותו לאחר מיתת אשתו דאליבא דמ"ד שהיא בשריפה וכרת גזרו בגרים לר' עקיבא דליכא כרת אלא איסורא דאורייתא והיינו דקלישה איסורא לא גזרו בגרים וכן דעת הרבה מן המפרשים ז"ל ואמרו דאם חמותו וחמיו כולן בשביל חותנתו הם וב שריפה וכרת ליכא אבל הרב בעל הלכות ז"ל והר"ם אמרו שהם בכרת וכן בתה ובת בתה ובת בנה לאחר מיתת אשתו אינה בשריפה אלא בכרת וכבר כתבנו למעלה דכל היכא שהורתן בקדושה ולידתן בקדושה הרי הם כישראל לכל דבריהם:

הדרן עלך נושאין על האנוסה

פרק שנים עשר

מצות חליצה ואפי' הדיוטות. שאינם מסנהדרי עירם ובגמרא פריך מאי דיינין:

מנעל. של עור רך הוא כעין שלנו:

חליצתה כשרה. אבל לכתחלה לא כדמפרש לקמיה גזירה משום מנעל המרופט שהוא קרוע וטעמא מפורש בגמרא שעיקר חליצה בסנדל שהוא של עור קשה ומבושל ומשנפחת אין לו תקנה ואין דרך לנעלו:

באנפליא. קאלצן של בגד פסולה דמידי דמגין בעינן דנעלו כתיב ונעל מידי דמגין הוא דכתיב (יחזקאל טז) ואנעלך תחש והוא עור:

עקב. פרש"י ז"ל שולא בלע"ז:

אמר המחבר עקב הוא הנקרא כל דבר המעכב הרגל בתוך המנעל ושוליא או עקב ממש הוא במשמע לפי שכשאין בו שולא או עקב למנעל הרגל יוצא חוץ למנעל ונקט רש"י ז"ל שולא לרבותא אף על גב שיש למנעל עקב מן הפנתא סביב כיון דלית למנעל שולא למטה אף על פי שאינה חסרה אלא מעט במקום העקב פסולה עד כאן:

מן הארכובה ולמטה. נחתך רגלו מן הארכובה ולמטה:

גמ' להקרות ליבם. לא חפצתי לקחתה ולא מאן יבמי להקים וגו' ככה יעשה לאיש וגו' וכולן בלשון הקדש:

כעין דיינים. כתבו מן המפרשים ז"ל דלא קרי להו הדיוטות אלא משום דלא בעינן סמוכין אבל לעולם צריך שידעו הלכות חליצה עד שיקרו להן כסדר כעין דיינים והיינו דקאמר שיודעים להקרות כעין דיינים ובכלל זה הלכות קריאה וחליצה שיודעים הדיינין:

במקום מחלוקת. שנחלק שם רבי יהודה בדבר אחר ובדבר זה לא נחלק ש"מ הדר ביה אבל משום דסתם לן תנא כוותיה במתניתין לא פסקינן הלכתא דהרבה סתומות נינהו דלית הלכתא הכי כדתנן מיאנה או שחלצה בפניו ישאנה מפני שהוא בית דין כלומר אחד מן הדיינים יכול לישא אותה לאשה וליכא משום הסר ממך עקשות פה דכיון שנעשה בפני ב"ד דסתמן שלשה ליכא חששא דלא יחיד היה שם דנימא בשבילו נתכוין אלמא דלענין מיאון בעינן שלשה ואילו ר"נ גופיה פסק כרבי יוסי ברבייהודה וכר' אלעזר בר"י שהיו מכשירין מיאון אפילו בשנים דהכי אמר ר"נ הלכה כאותו הזוג והוי דלא כסתם. ולא מצית אמרת דילמא מפני שהוא ב"ד לאו שלשה נינהו אלא שנים כדפירש ר"נ בפרק השולח (דף לג.) גבי ב"ד של פרוזבול ושל בטול הגט דגבי פרוזבול איכא הוכחה דקתני דיינים דומיא דעדים ובטול הגט נמי מודעת דברים בעלמא הוא אבל בעלמא סתם ב"ד היינו שלשה: