נימוקי יוסף על יבמות ב.

אמו. אנוסת אביו שנשאה אחיו מאביו אחרי כן ומת בלא בנים ונפלה לפני בנה ליבום פלוגתא דרבי יהודה ורבנן כדאמרן לעיל [דף ד.] רבי יהודה אוסר באנוסת אביו ולרבי יהודה לא משכחת אם נופלת לפני בנה ליבום אלא לרבנן ובאנוסה ולהכי לא תני ליה דבפלוגתא לא קא מיירי:

פסקה לוי במתניתיה. הגיהה והוסיפה לאמו אנוסת אביו במשנתו:

היתה אמו נשואת אביו וכו' ונשאת לאחיו מאביו. לא תפסי בה קדושין שהרי אשת אב בכרת ואמרינן לקמן [דף נג. ודף צד:] אין קדושין תופסין בחייבי כריתות לדברי הכל הלכך כשמת רשע זה לא נפלה זו ליבום לפני בנה דלאו אשת המת הואי ואינה פוטר' צרתה:

היתה אמו אנוסת אביו ונשאת לאחיו מאביו. קדושין תופסין בה ואפילו לרבי יהודה דקדושין תופסין בחייבי לאוין וכשמת נמצאת צרת ערוה ופטורה:

בעי רבי יוחנן המחזיר גרושתו. ולו אשה אחרת ומת בלא בנים:

צרתה מהו. להתייבם דאילו היא פשיטא דלא דהשתא במותר לה דהיינו בעלה נאסרה באסור לה דהיינו יבם לא כ"ש אלא בצרה מיבעיא לן מי אלים ק"ו למידחי צרה או לא כדאיתא בגמרא:

היא וצרתה ס"ד. חליצה לתרוייהו ל"ל:

או היא או צרתה חולצת. אלמא שאסורה להתיבם:

תריץ הכי היא חולצת וכו'. ואסיקנא כי האי תירוצא דאמרינן כי אתא רבין א"ר יוחנן אחת צרת ממאנת. ביבם:

ואחת צרת איילונית ואחת צרת מחזיר גרושתו כולן מותרות ודוקא צרותיהן אבל אינהו גופייהו בדליכא בהדייהו צרות כל חדא מינייהו אית לה דינא באנפי נפשה. ממאנת ביבם דלית לה צרה אף ע"ג דלגבי יבם דמיאנה בו לאו בת חליצה ויבום היא לגבי אחיו של יבם שריא וחולצת או מתייבמת דאמר שמואל מיאנה בזה מותרת בזה ואילונית לא חולצת ולא מתייבמת דאמר קרא והיה הבכור אשר תלד פרט לאילונית שאינה יולדת ומחזיר גרושתו לאחר שנשאת ומת חולצת ולא מתייבמת . פירוש צרת ממאנת כגון שאחיו היה נשוי ב' נשים קטנה וגדולה ומת ומאנה הקטנה ביבם:

צרת איילונית שאחיו היה נשוי שתי נשים ואחת היתה אילונית ומת:

אמר רבא צרת אילונית מותרת. ופרש"י ז"ל בשם הרב בעל הלכות ז"ל דטעמא משום דכיון דלא חזיא ליבום כלל הרי היא כצרת ערוה שלא במקום מצוה וה"נ איתא בירושל' (הלכך הויא לה אשת אחיו שלא במקום מצוה ונשארה באיסורה) :

ואפי' הכיר בה. דלא תימא כיון דהכיר בה כשנשאה אין כאן מקח טעות והיא אשתו גמורה וצרתה צרת אילונית דפטרה רחמנא ותהיה אסורה קמ"ל דמותרת דכי אסר רחמנא לצרת ערוה דוקא במקום מצוה ואילונית דבלאו ערוה לא רמיא קמיה הויא צרתה צרת ערוה שלא במקום מצוה ושריא:

והא דקתני וכו' שנמצאו. דמשמע דבשלא הכיר דוקא מיירי משום דהוי מקח טעות ואין זו צרת ערוה:

תני שהיו. כלומר דאע"ג דהכיר בה צרתה מותרת כדאמרינן ואף על גב דבגמרא אמרינן לעיל [דף יב.] דיקא נמי דקתני שנמצאו ואסיקנא שמע מינה יש לנו כיוצא בו הרבה דמסקי בהו שמע מינה ואפ"ה לא קיימא פרק (הזהב) [המוכר את הספינה דף פד.] גבי שחמתית ונמצאת לבנה פרק יש נוחלין (דף קלא.) בבעי' דבבריא האיך פ"ק דחולין (דף טז.) גבי תלוש ולבסוף חברו. הרשב"א ז"ל:

אמר רב יהודה צרת סוטה אסורה. הרי שהיה נשוי שתי נשים וזנתה האחת תחתיו (אמר המחבר ברצון מיירי באשת ישראל אבל באשת כהן היכא דנאנסה צ"ע אי אמרינן ואם מת חולצת ע"כ) ויש עדים ומת בלא בנים היא וצרתה פטורות אף מן החליצה:

מ"ט טומאה כתיב בה. דכתיב ונסתרה והיא נטמאה כעריות דכתיב בהו אל תטמאו בכל אלה ובדין הוא דהוה ליה לאשמועי' סוטה עצמה דמפטרה כערוה אלא דנקט צרה לאשמועינן חדא דאית בה תרתי ואסורה דקאמר לאו דוקא דאפי' מן החליצה נמי פטורה כן כתב הרשב"א ז"ל דכל הסוגיא מוכח דרב כערוה ממש עביד לה לפטור צרתה מן החליצה ומן היבום ולא אמרינן כיון דבעי' גט מבעל בעיא נמי חליצה מיבם כסברתיה דרב יוסף פ"ק דסוטה (דף ה:) (כתב המחבר זה דעת הרי"ף ז"ל אבל הראב"ד ז"ל כתב דחולצת וסמך על הא דרב יוסף הרשב"א ז"ל) אלא סברת רב דנהי דבעיא גט מבעל היינו משום דאין קדושין נפקעין בלאו הכי דקרא דוכתב לה ספר וכו' גבי כי מצא בה ערות דבר כתיב מיהו לענין פטור חליצה רבה בה הכתוב טומאה וכתיב לאיש אחר ודריש ליה לאחר ולא ליבם ולכל מילי לפטור לה לגמרי מיבם משמע לי' ובא לאיש אחר וגלה דטומאה דכתיב בה היינו כעריות ממש לפטור מחליצה ויבום ולא דמיא למחזיר גרושתו דאע"ג דכתיב בה טומאה בעיא חליצה וטומאה לא אסיר לה אלא ליבום דהכא דכתיב לאיש אחר ממעט טפי כיון דכתיב בה נמי טומאה דאילו מאיש אחר לחודיה לא פטרה לה מיבם משום דאמרינן דיבם נמי לגבי אח כאחר דמי כדאמרינן פרק האשה שנפלו לה נכסים (דף פא.) אלא דכל חד גלי אחבריה ולמפטריה לגמרי קא אתא הרשב"א ז"ל [כתב המחבר זה דעת הרי"ף ז"ל אבל הראב"ד ז"ל כתב דחולצת וסמך על הא דרב יוסף]: