נימוקי יוסף על יבמות כז.

ולא בלאות. פרש"י ז"ל אפי' בלאות של נכסי צאן ברזל הקיימין ואף על גב דאמרי' דעוברת על דת לא הפסידתן ואפי' זנתה כדאמרינן (כתובות דף קא:) אם היא זנתה כליה לא זנו שאני הכא דקנסוה בבלאותיה מפני שהיא מרגילתו וקשה דבשלהי אלמנה ניזונית [שם.] אמרינן בשניה דלא הפסידה אלא בלאות דנכסי מלוג אבל לא בלאות דנכסי צ"ב דהוא חייב באחריותן ויש לומר דהא אמרינן התם דההיא פליגא אדרב נחמן דאמר עיילא ליה גלימא פירא הוי ואנן קיי"ל כרב נחמן בדיני הלכך אין לה בלאות לא דנכסי מלוג ולא דנכסי צ"ב זהו דעת רש"י ז"ל אבל רי"ף ז"ל והר"ם במז"ל פי' כתובה עיקר כתובה דהיינו מנה מאתים ובלאות היינו בלאות של נכסי מלוג שבלו לגמרי כסוגי' דהתם דפרק אלמנה ניזונית ומיהו בתוספת ליכא פלוגתא כלל דהתם אסיקנא דתוספת דמדעתי' כתב לה יש לה דהוא רצה לחוב בנכסיו:

הולד כשר. ומשמע וודאי דאפי' מזוהם לכהונה לא הוי מדאמרינן בגמ' דחלוצה אינה מרגילתו כיון דפסיל לה מדרבנן ושניה מרגילתו אלמא לא פסיל לה לשניה כלל ולא לזרעה לשוויה ביאת זנות:

כופין אותו להוציא. אף על פי שיש לה בנים ואיכא לעז עליהם ביציאתה הכא לא חיישינן:

יש להן כתובה. שלימה כאשה דעלמא ומיירי כשהכיר בה דאי לא הכיר בה הרי הטעתו ואין לה כתובה של כלום ואפי' בלאות של נכסי צאן ברזל אלא אותן שהם קיימין בלבד ומיהו יש לה בלאות של נכסי מלוג דלאו ברשותיה דבעל קיימי ואף על גב דבלו לגמרי כדין איילונית וכמו שכתב הרי"ף כן העלו המפרשים ז"ל:

גמ' בידרי. שם מקום:

יש לה כתובה מיבם. בעיין אי משוינן הא שאין לה כתובה על בעלה משום קנס כאילו אין נכסים לבעלה דתקינו לה רבנן מיבם או דילמא דלא תקינו לה כתובה מיבם אלא כשהיא כשרה אף לבעלה וא"ת במאי עסקינן אי בשלא כנסה פשיטא שלא תקנו לה כתובה מיבם ואף שאין לבעלה הראשון נכסים ואי בשכנסה היאך אפשר לשהותה בלא כתובה ותהא בעילתו בעילת זנות וי"ל דהיינו דוקא כשבא לקיימה אבל בעיין בשכנסה ובא לגרשה והיא תובעת כתובתה בתקנתא דרבנן ופשיט דלית לה כתובה מיבם ומיהו אסור לשהותה מפני שבעילתה בעילת זנות ודקדקו המפרשים ז"ל מדאיבעי להו בשניה לבעל דאיתעבידא ביה איסורא ולא מיבעיא להו בשניה ליבם ולא לבעל ש"מ דפשיטא להו דאית לה מבעל דהא הכא לא איתעבידא ביה איסורא כלל ואף על גב דבירושלמי היא בעיא דלא איפשטא וא"כ לא מפקינן מיניה ממונא אנן אגמרא דילן סמכינן דלא איסתפק להו כלל הרשב"א ז"ל אבל אם בא יבם לכנסה קנסינן לה מיניה כדקנסי' בשניה דעלמא וזה נראה ברור. הריטב"א ז"ל:

בעא מיניה ר' אלעזר. מר' יוחנן בעמוד והוצא וכו'. ב"ד כופין אותו להוציא ופוסקין לה מזונות ממנו:

שהלך הוא למדינת הים. וא"ת למה לי לאוקמה בשהלך לוקמה שתובעת מזונות שאכלה כבר [ובלאו לותה] או שהוא תובע ממנה מה שאכלה משלו יש לומר דהא פשיטא ליה דאי מדידיה אכלה ושתק דמחל לה וכן היא אם גלגלה עמו ואכלה משלה דאין לה:

ולותה ואכלה. פרש"י ז"ל ואילו אשה דעלמא היה בעל חוב תובע לאשה והאשה תובעת לבעל וגובה ממנו ולמדנו מדבריו ז"ל דאין לבע"ח על הבעל תביעה ואין האשה כשלוחו של בעל בענין זה כיון שהוא לא אמר לו וכתב הריטב"א ז"ל וכן עיקר ולא כדעת קצת רבותי עכ"ל:

מזוני תנאי כתובה. שכך כתב לה את תהא יתבא בביתי ומתזנא מנכסי כל ימי מיגר אלמנותיך:

לאחר מיתה. אם מת ולא גרשה יש לה מזונות (של) כל ימי אלמנותה כשאר אלמנה דמזוני תנאי כתובה והכא ליכא למיגזר דילמא תעכב גביה וא"ת כיון שאין לה מזונות ממנו בחייו היאך אמרו בתוספתא שהוא זכאי במעשה ידיה דהא מעשה ידיה תחת מזונות הם וקי"ל מזוני עיקר וליכא למימר דלשון זכאי איורש קאי דהא יורשה ומפר נדריה קאמר נמי התם ואפשר לומר שאם זן אותה בשתיקה זוכה במעשה ידיה שעשתה כל אותו זמן ולא אמרינן מחל לה לגמרי אלא הרי הוא גובה ממנה ממעשה ידיה או תתן לו מזונותיה. הריטב"א ז"ל וכן הלכתא:

תנו רבנן כו'. פירות שאע"פ שאכל את הפירות שלא כדין אכלן שהרי לא היו בה נשואין ומשלם ואע"ג דאמרינן (בכתובות דף עט:) גבי (שניה) כשרה מה שאכל אכל מה שהוציא הוציא הכא קנסינן ליה דמשלם אפי' מה שאכל מפני שהוא מרגילה לעבירה:

גירסת רבינו אלפס ז"ל כל מקום שהוא כשר והיא פסולה. לפי שהוא אינו נעשה חלל ואי משום שהוא פסול לעבודה עד שידור הנאה ממנה מדרבנן בעלמא הוא וכיון שחוזר לכשרותו כשהדירה לא חשיב פסול ולפיכך קנסו אותו בכתובתה דמסתמא הוא היה הגורם נשואין אלו ומקיימן:

ודברי סופרים צריכין חזוק. ולפיכך הפסידו ממנה כתובתה דכיון דלית לה כתובה מיניה שבקה ליה ונפקא:

זה הוא מרגילה. אלמנה וגרושה הוא מרגילה ומסיתה לינשא לו:

וזו. שניה. כיון דלא איהי מפסלא ולא זרעה מפסל לא מפסדא מידי בביאתו ולפיכך היא מרגילתו דאשה רוצה להנשא יותר מן האיש:

הדרן עלך פרק יש מותרות

פרק עשירי

האשה שהלך:

ואמרו לה. עד א' כדדייקי' בגמ' מסיפא דתנן ואם נשאת שלא ברשות מותרת לחזור לו דפרשי' כגון שבאו ב' עדים ואמרו לה מת בעליך ונשאת מעצמה שהרי לא היתה צריכה להיתר ב"ד מותרת לחזור לו דאנוסה היא אלמא דרישא דתנן תצא מיירי בכגון שהיתה צריכה רשות ב"ד דהיינו בעד א' ואע"ג דקתני ואמרו לה לשון רבים הא פרישנא בכריתות בריש פרק אמרו לו דאורחיה דתנא הוא למיתני אמרו לו אפי' משום חד:

ונשאת. משמע אפי' נכנסה לחופה ולא נבעלה וכן כתב הריטב"א ז"ל:

תצא מזה ומזה. כשאר אשת איש שזנתה דהא לאו אנוסה היא ואע"ג דהימנוה רבנן לעד אחד באשה משום עגונא טעמא מאי משום דהיא דייקא עד דידעה בקושטא ומנסבא והך דלא דייקא קנסו לה:

וצריכה גט וכו'. אם תרצה לינשא לאחר ומשום קנסא צריכה גט מדרבנן משני ומן הראשון צריכה גט מן התורה: