נימוקי יוסף על יבמות כז:

ואין לה כתובה. שום כתובה מנה מאתים ותוספת ונדוניא דהא עוברת על דת היא ובעוברת על דת וחברותיה אמרי' בכתובות (דף עב.) שאין להם תוספת ובזו ודאי אף נדוניא מפסדת וכדמוכח בגמרא [כאן דף צא.] דאמרינן עלה דמתני' דתנן אין יורשיו של זה וכו' כתובה מאי עבידתיה ופירשו רב פפא כתובת בנין דיכרין מהו דתימא לדידה דעבדא איסורא קנסוה לזרעה לא קנסו רבנן קמ"ל וכתובת בנין דכרין היינו נדוניא אלמא בין היא בין יורשיה מפסידין אותה דאי איהי שקלא כ"ש זרעה וזו ראיה שאין עליה תשובה. הרשב"א ז"ל:

ולא פירות. פירשו בירושלמי וכן רש"י שאין מוציאה ממנו [מן השני] פירות שאכל [קודם שבא ראשון] דאף על גב שאינו חייב בפרקונה היינו משום דקנסו רבנן לדידה א"כ מה שאכל הוא קודם שבא הראשון כדין אכל וכן פירשו בירושלמי דמה שאכל לאחר שבא ראשון תוציא ממנו:

ולא מזונות. ואפי' מה שלותה ואכלה תחתיו ולא מן היורשין דכיון שאין לה כתובה אין לה תנאי כתובה:

ולא בלאות. נכסי צאן ברזל שלא יפחתו לו מה שבלו לגמרי אבל בלאות הקיימין נוטלתן ויוצאה כדאמרי' בשילהי אלמנה ניזונית [דף קא.] היוצאת משום שם רע נוטלת מה שבפניה ויוצאה כדמפרש טעמא התם דאם היא זנתה נכסיה לא זנו וכ"כ הרי"ף ז"ל בהלכות וכ"כ הרמב"ם ז"ל אבל רש"י ז"ל פירש אפי' שחקי בגדים שהיו לה לא תוציא משם ואפשר שהוא ז"ל סובר דכשם שהחמירו בענין הולד שאמרנו כאן שהוא ממזר ואילו ולד סוטה ודאית אינו ממזר וכדאמרינן לעיל בהחולץ [דף מט:] הכל מודים בנדה ובסוטה שאין הולד ממזר ואפי' מדבריהם משמע שאינו ממזר ה"נ החמירו לקנסה בענין בלאותיה הקיימין ומ"מ אינו מחוור בעיני המפרשים ז"ל דהא בגמרא בטעמא אתינן לה כדאמרינן לא מזונות ולא בלאות מ"ט [דף פט.] תנאי כתובה ככתובה ובלאות הקיימין לאו מתנאי כתובה הן שהרי מזנה שאין לה כתובה יש לה בלאות הקיימין:

ואם נטלה תחזיר. ואפי' נטלה שלא בעדים דלא מהני לה שום מגו דמאי דקא תפסא חספא בעלמא הוא ופירש בירושלמי דדוקא מה שנטלה לאחר שבא הראשון אבל מה שתפסה קודם לכן לא תחזיר ואפי' תפסה בעדים כיון דקודם לכן תפסה:

והולד ממזר וכו'. אם ילדה משני ממזר גמור הוא ואם החזירה הראשון וילדה הוי ממזר מדבריהם:

ולא זה וזה מטמאין לה. ואפילו בעלה הראשון שאשתו גמורה היא וטעמא כדפרישנא בגמ' דאין כהן מטמא לאשתו פסולה וזו פסולה היא לו מן התורה דאשת כהן אפי' נאנסה אסורה לבעלה מ"מ הראשון יורש אותה דע"כ לא קנסו לבעל שלא חטא אלא במציאתה ובמעשה ידיה כדי שיגרשנה אבל בירושתה דאחר מיתתה לא קנסוהו כלל והיינו דלא קתני אינו זכאי בירושתה וכ"ת כיון דיורשה ואינו מטמא לה [עי' סוף דף פט:] קריא ולא ענו לה וליכא דקבר לה הא ליתא דא"כ כל שנשא אשה פסולה שאינו מטמא לה לא יירשנה ואנן אשכחן דאלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכ"ה יורשה ואינו מטמא לה כדאיתא בתוספתא [בפ"ב דיבמות] אלא ודאי כל שהירושה מן התורה אין הקרובין מקפידיי ומטפלין הם וכל העם בקבורתה מה שאין כן בקטנה ובשניות מדברי סופרים:

נפסלה מכהונה. משום זונה:

ומן המעשר. קנסא וכן תרומה :

יורשין כתובתה. בגמרא מפרש וכבר פירשנו בירושת [בנין דכרין]:

חולצין. אחיו של ראשון מדאורייתא חולץ ורבנן גזרו דלא ייבם והשני מדרבנן חולץ משום שמא יאמרו גרשה זה ונשא זה וכו' כדמפרש בגמרא [דף צא.]:

וזו היא סוגיית הגמרא [דף פז:] מדקתני סיפא נשאת שלא ברשות ב"ד מותרת לחזור לו שלא ברשות ב"ד אלא בעדים מכלל דרישא ברשות ב"ד ובעד אחד אלמא עד אחד מהימן ותנן נמי הוחזקו להיות משיאין עד מפי עד ועד מפי אשה ואשה מפי אשה ומפי עבד ומפי שפחה אלמא עד אחד מהימן ותנן נמי א"ל עד אחד אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי פטור טעמא דאמר לא אכלתי הא אישתיק מהימן אלמא עד אחד מהימן מדאורייתא מנ"ל דתניא או הודע אליו ולא שהודיעוהו אחרים יכול אע"פ שאינו מכחיש ת"ל או הודע אליו מ"מ היכי דמי אילימא תרי ולא קא מכחיש להו קרא למה לי אלא לאו בחד וכי לא קא מכחיש ליה מהימן אלמא עד אחד מהימן וממאי משום דמהימן דלמא משום דאישתיק ושתיקה כהודאה דמיא תדע דקתני סיפא שנים אומרים אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי פטור ור"מ מחייב א"ר מאיר ק"ו ומה אם הביאוהו שנים לידי מיתה חמורה לא יביאוהו לידי קרבן הקל אמרו לו מה אם ירצה לומר מזיד הייתי ורישא מ"ט קא מחייבי רבנן אילימא משום דמהימן והא תרי אף על גב דקא מכחיש להו אינהו מהימני וקא פטרי רבנן אלא לאו משום דאישתיק ואמרינן שתיקה כהודאה דמיא אלא עד אחד דמהימן סברא הוא מידי דהוה אחתיכה ספק של חלב ספק של שומן ואתא עד אחד ואמר ברי לי שהיא של שומן דמהימן מי דמי התם לא אתחזק אסורא אבל הכא אתחזק אסורא דאשת איש הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים אלא הא לא דמי אלא לחתיכה דודאי חלב הוא ואתא עד אחד ואמר ברי לי דשומן הוא דלא מהימן מי דמי התם אפילו אתו בי מאה לא מהימני הכא כיון דכי אתו בי תרי מהימני חד נמי מהימן מידי דהוה אטבל והקדש וקונמות האי טבל היכי דמי אי דידיה משום דבידו לתקנו אלא דחבריה מאי קסבר אי קסבר התורם משלו על של חבירו אינו צריך דעת בעלים משום דבידו לתקנו ואי קסבר צריך דעת בעלים ואמר ידענא ביה בהאי דמתוקן היא גופא מנא לן הקדש נמי אי קדושת דמים עשום דבידו לפדותו ואי קדושת הגוף אי דידיה משום דבידו לאתשולי עליה ואלא דחבריה ואמר אנא ידענא ביה דאיתשיל מריה עליה היא גופה מנא לן אלא א"ר זירא מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה הקלת עליה בתחלתה ולא להחמיר ולא להקל (אלא) משום עיגונא אקילו בה רבנן:

מדקתני סיפא. מפורש במתני':

טעמא דאמר לא אכלתי. שהכתוב לא האמינו עליו כדכתיב או הודע אליו הא אישתיק מהימן. ולא אמרינן חולין לעזרה קא מייתי:

מדאורייתא מנא לן. הסכימו המפרשים האחרונים ז"ל כבעלי התוס' דלא בעינן עלה דעד אחד דמתניתין באשה דנאמן מדאורייתא מנא לן דמהיכא הוה ס"ד למפשט דעד אחד לעדות אשה והא אין דבר שבערוה פחות משנים אלא לעולם עד אחד דנאמן באשה מדרבנן הוא משום עיגונא אלא דקא ס"ד דחכמים סמכו דבריהם לעשות איסור זה כשאר איסורין של תורה שנאמן בהם עד אחד מן התורה הא אילו לא היה עד אחד נאמן באיסורים דעלמא בכיוצא בזה לא היו מקילין שיהא נאמן משום תקנה בעולם ומדאורייתא מנא לן מהא דאכלת חלב הוא דבעי:

אילימא תרי וכו'. אמרו לו שנים אכלת חלב:

קרא למה לי. בלא הודע אליו ידעינן שפיר דכל שאמרו לו ב' עדים כאילו ידע מעצמו ידיעה גמורה היא:

אלמא עד אחד מהימן. ולהכי רבייה רחמנא הכא דחשיבא ליה כידיעה ומשמע מהכא דנאמן באיסור והיתר דקא מייתי חטאת אפומיה ומתאכלא ואי לא מהימן היכי מתאכלא דלמא חולין לעזרה נינהו:

מזיד הייתי. הרי הוא נאמן לפטור עצמו מקרבן דעדים לא מצו מכחשי ליה בהא הילכך כי אמר נמי לא אכלתי מהימן ומדפליגי בהא מכלל דרישא עד אומר אכלת דדייק מינה הא אישתיק חייב דברי הכל היא ואפילו לרבנן מדלא איפליגו אלא בסיפא וע"כ אי מדין עדות הוו מודו ברישא לאהוו פטרי בסיפא דאיכא ב' עדים דנאמנין בכל מקום אלא ודאי אין כאן דין עדות כלל דבדידיה תלא רחמנא ומשום הכי מודה ברישא משום דשתיקה כהודאה דמיא. וראוי שתדע דהא דמסקי הכא דמשום שתיקתו חייבין לה ברישא ואין כאן דין עדות כלל היינו ללישנא דכריתות דמוקמי הכי טעמא דרבנן מדכתיב או הודע התורה האמינתו בזה יותר ממאה עדים אבל לאידך לישנא דודאי עדים נאמנים יותר ממנו וטעמא דפטרי רבנן הכא משום שיכולין אנו לתקן לשונו ולומר שאינו מכחיש כלל העדים וה"ק לא אכלתי שוגג אלא מזיד דלעולם דין עדות יש כאן וברישא דלא פליגי רבנן בשתיקה משום עדות הוא והיינו כסוגיא דאביי פ' האומר בקדושין (דף סה:) שאם א"ל עד א' אכלת חלב והלה שותק נאמן ומדקאמר נאמן העד משמע דלאו משום שתיקה דהאי מחייב וכולה סוגיא דהתם רהטא אפילו במידי דלא ה"ל למידע דליכא למימר טעמא דשתיקה כהודאה ואנן כלישנא דנקיט אביי קי"ל וכן משמע פשטיה דלישנא דקאמר הכא דאמרו לו חכמים אילו ירצה לומר מזיד הייתי אלמא מהאי טעמא הוא דפטרי רבנן דלאידך לישנא לא הוו להו למימר אלא האמינתו התורה בזה יותר ממאה עדים ואי אמרינן דלדבריו דר"מ הוא דקאמרי שנויא דחיקא הוא:

דשומן הוא דמהימן. וא"ת היא גופא מנ"ל י"ל כדפרש"י ז"ל דהא ודאי פשיטא לן דסמכינן עליה כל זמן שלא נחשד דאי לאו הכי אין לך אדם אוכל מחבירו ואין לך אדם סומך על בני ביתו:

לא אתחזק איסורא. פרש"י ז"ל בההיא חתיכה ומכאן ראיה דבבית המקולין שהיה שם טרפה וכשרה ואמר לן עד אחד חתיכה זו היא כשרה נאמן אע"ג דאתחזק איסורא במקום זה כיון דבחתיכה עצמה לא אתחזק איסורא וכן הוא מעשים בכל יום דאל"כ במקולין שיש שם נבלה לא יקנה משם בשר אלא בעדים וא"ת ואמאי לא מייתי ראיה דאפילו היכא דאתחזק איסורא עד אחד נאמן מנדה שהאמינה תורה מדכתיב וספרה לה לעצמה תירץ ז"ל דשאני התם שאי אפשר אלא בכך ועוד דכיון שדרך הדם להיות פוסק רגלים לדבר ואי משום טבילה הא אמרינן בסמוך דכל שבידו לתקן נאמן והיינו טעמא שנאמנת על נקור הבשר וחלב ודם דאתחזק איסורא: