נימוקי יוסף על יבמות כג.

יכולים למחות. ומהניא חלוקה לפירי דעד מחאה ומייתינן לה הכא להא דרב נחמן למימר דאם הבנים זכרים אוכלים העבדים בתרומה ולא חיישינן לעובר דאע"ג דסבר ר' יוסי דעובר פוסל ואינו מאכיל שאני הכא דעבדינן להו תקנתא כדאמר ר"נ והיינו שבוררים לעובר שאר נכסים לחלקו והעבדים לחלק הנולדים ובזה העובר לא יעכבם מלאכול וכבר פסקינן דלית הלכתא כר' יוסי אלא דכתבינן לה הכא משום דאיכא מאן דדייק דכיון שמעמידין אפוטרופוס לעובר שיברור לו קרקע כנגד עבדים משמע שיש לאפוטרופוס של יתומים רשות לחלוק בדינא דגוד או איגוד דהא שדה כנגד עבד אינו דין חלוקה שאין חולקין שדה כנגד כרם ואפי' שני עבדים שאין מלאכתן שוה אין להם חלוקה זה כנגד זה ואפי' הם שוים בדמים כדמוכח בפ"ק דב"ב (דף יג:) מההוא עובדא דהנהו תרי אמהתא אלא הכא בדין גוד או איגוד ואיכא מ"ד שאין רשות לאפטרופין לחלוק בדינא דגוד או איגוד דההוא מזבין וזבוני הוא אלא אי מידי דלית בה חלוקה הוא יהא עומד בשתוף עד שיגדילו וכן פסק רבינו מאיר הלוי ז"ל והא דהכא לאו ראיה היא כלל דהא לאו מדינא עבדינן ליה אלא בתקנתא דרבנן משום תקנתא דלא ליכחשו עבדי והוא הדין לכל היכא דאיכא פסידא יהבינן להו לאפוטרופסין רשותא למפלגי בדינא דגוד או איגוד והכא עבדינן להו כעין חלוקה שמוכרים חלקם שבעבדים ונוטלין קרקע והא טבא הוא לעובר דהא אפוטרופסין מוכרין עבדים ולוקחין קרקע ולאידך קטנים נמי דקיימי איכא תקנתא דלא ליכחוש עבדי וזה ברור. הריטב"א ז"ל:

מתני' העובר. בת כהן שנשאת לישראל ומת והרי היא מעוברת פסולה שאינה חוזרת לבית אביה דכתיב ושבה אל בית אביה כנעוריה משמע בזמן שהיא דומה לנעוריה והשתא לא דמעוברת היא:

ולא מאכיל. אם בת ישראל היא שנשאת לכהן והניחה מעוברת אינו מאכיל אותה בתרומה דעובר במעי זרה זר הוא:

והיבם. בת כהן שומרת יבם לישראל פסולה לתרומת בית אביה מפני היבם דאגידא ביה ולאו ושבה היא ואי בת ישראל שומרת יבם לכהן אינו מאכילה דקנין כספו כתיב והא קנין דאחיו הוא:

והאירוסין. אי בת כהן מאורסת לישראל פוסלה מתרומת בית אביה משום דאית לה הויה לישראל וכתיב כי תהיה לאיש זר וכו' אי בת ישראל לכהן היא לא אכלה דארוסה בת ישראל אינה אוכלת משום דעולא דאמר (כתובות דף נז:) גזרה שמא ימזגו לה כוס בבית חמיה ותשקה לאחי' ולאחיותי':

והחרש. אי בת כהן לישראל חרש פסיל לה דהא קני לה בתקנתא דרבנן דתקינו לו נישואין אע"ג דלאו בר דעת הוא אי בת ישראל לכהן חרש לא מאכיל לה דקנין כספו אמר רחמנא והאי לאו קנינו קנין דאין בו דעת דחרש (תרומות פרק א משנה ב) שדברו חכמים בכל מקום שאינו מדבר ואינו שומע הוא:

ובן ט' וכו'. מוקמינן לה בגמרא בפוסל בביאתו וכגון חלל בן תשע שנים ויום אחד שבא על בת כהן פסיל לה שאינה אוכלת בתרומת בית אביה דהכי ילפינן לה בגמ' דובת כהן כי תהיה לאיש זר אתא למימר דכיון שנבעלה לפסול פסלה וכ"ש שאסורה לינשא לכהונה כדחזינן בגרושה דכ"ש הוא שהרי גרושה מותרת בתרומה ואפילו הכי אסורה לכהונה זו לא כ"ש ואם כהן בן תשע הוא אינו מאכילה דנשואי קטן אינו כלום כדתנן שוטה וקטן שנשאו נשים ומתו נשותיהן פטורות מן החליצה ומן היבום:

ספק הוא וכו'. כלומר כי היכי דחלל ודאי בן ט' פוסל ה"ה שפוסל בביאתו ספק בן ט' דאזלינן לחומרא לפסלה באכילת תרומה ולינשא עוד לכהן ולא אמרי' אוקמא אחזקתה שהיתה ראויה:

ספק הביא ב' שערות. לענין האירוסין קאמר שאם קדש קטן את האשה ספק הביא ב' שערות וקדושיו קידושין ספק לא הביא פוסל בת כהן המאורסת לו מן התרומה:

נפל הבית וכו' בת אחיו. שהיא אשתו ספק הוא מת ראשון ונפלו שתיהן לפני אחיו ופטורה צרתה משום צרת הבת ספק בת אחיו מתה ראשון ובשעת נפילה ליבום לא הואי צרתה צרת ערוה דתנן וכולן אם מתו או מאנו צרותיהן מותרות:

צרתה חולצת. דדילמא לאו צרת ערוה היא ולא מתיבמת דדילמא צרת ערוה הואי ואיידי דאיירי בספיקי לחומרא תנא להא בהדייהו:

גמ' מצרי ואדומי. עד דור שלישי בעשה:

כותי. בלאו דלא תתחתן בם דקסבר גירי אריות הם:

חלל פוסל לכהונה. אם בת כהן מן התרומה ולויה וישראלית מלינשא לכהונה עולמית:

אם אינם ראוים. זו סיפא דמתניתין דבסמוך היא ובגמרא מקשה מדקתני סיפא אם אינם ראוים וכו' הרי אלו פוסלין מכלל דרישא לאו בפסולין עסקינן ופריק רישא פסולי כהונה סיפא פסולי קהל. כלומר קתני רישא להני פסולין גבי העובר והיבם וחבירו לפסול את הכהנת מן התרומה וקתני ליה סיפא לפסול את הקהל מלינשא לכהונה:

לויה וישראלית שפסולה לתרומה מנא לן:

בת ובת. יתירא הוא דהא כתיב לעיל מיניה וכהן כי יקנה עבד ומצי למכתב וכי תהיה לאיש זר:

לכהונה מנא לן. שלא תנשא עוד לכהן:

וכי מזהירין מדין ק"ו. לאוקמי בלאו גמור הא קיימא לן דאין מזהירין מן הדין:

גלוי מילתא בעלמא הוא. ולא מילף ילפינן להו לכהונה מתרומה דממילא כיון דאפסילה לתרומה אפסילה לכהונה דתרומה היינו קדושת כהונה: