נימוקי יוסף על יבמות כב:

קנייה מיתנא. תכריכי המת איסורי הנאה הם כהקדש דגמר שם שם מעגלה ערופה בפ' נגמר הדין בסנהדרין (דף מז:):

הלכה כרב יהודה. דאמר הדין עמה ואם כן אין אדם אוסר דבר שאינו שלו:

מי לא מודה רב יהודה. דאמר הדין עמה מודה הוא דכל כמה דלא גבתינהו מינייהו לאו ברשותה קיימי אלא שעבודא בעלמא אית לה עלייהו דהא אם נאנסו או נאבדו חייבין באחריות וכיון דאילו מיגנבי בעי לשלומי ברשותייהו קאי עד שתגבה וכיון דברשותם נינהו אתי הקדש דאקדשוה יתמי ומפקעה לה לשעבודה ויהבי דמי:

רבא לטעמיה וכו' הקדש. דוקא קדושת הגוף כה"ג אבל קדושת דמים לא כדתנן (ערכין דף כג:) מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים הללו:

חמץ. עובד כוכבים שהלוה את ישראל על חמצו אחר הפסת אסור בהנאה דאתי איסור חמץ ומפקע ליה לשעבודיה דעובד כוכבים והא דתנן בכל שעה מותר בהנאה רבא מוקים לה התם [דף לא.] כשהרהינו שנתנו ישראל בביתו של עובד כוכבים דההוא לא מחסר גוביינא:

ושחרור. ישראל ששעבד עבדיו לבעל חוב ושחררן הלוה הרי הן בני חורין וחוזר בעל חוב וגובה מן הלוה ממקום אחר. רי"ף ז"ל הביא כאן ההיא דפרק נגמר הדין היו אביו ואמו מזרקין לו כלים מצוה על אחרים להצילן אמר רשב"ג בד"א שלא נגעו במטה [שם דף מח:] אבל נגעו במטה אסורין ודוקא דנגעו במטה הנקברת עמו משום דמחלפי ליה בתכריכי המת ע"כ:

כתב הריטב"א ז"ל דהני דרבא לאו דוקא דהו הדין לכל איסורי הנאת הגוף וכגון תכריכי המת דהכא וכדאמרינן נמי התם בקונמות ויש למדין מכאן שאדם אוסר נכסיו על בעל חובו וכתובת אשתו מהא דרבא אלא שהיו מנדין אותו עד שישאל על נדרו ויתירו לו ואפילו נדר על דעת רבים יש לו התרה דהא דבר מצוה הוא משום פריעת בעל חוב ור"י ז"ל כתב דבכי הא אלמוה רבנן לשעבודיה דב"ח וכתובת אשתו שלא יהא כל אחד ואחד אוסר כל נכסיו לבעל חובו וכתובת אשתו וכדאמרינן התם (בכתובות דף נט:) דאלמוה רבנן לשעבודא דבעל על אשתו שלא תוכל לאסור עצמה בקונם כדאיתא בפ' המדיר (דף ע.) ובכי הא דמיתנא משום דמילתא דלא שכיחא ומשום כבוד המת לא אלמוה רבנן לשעבודה עכ"ל:

בכתובתה. שהיא אלף זוז דהא מאי דאשבח ברשותיה אשבח וכן הלכתא:

מתני' הרי אלו יאכלו בתרומה. עבדי צאן ברזל דדידיה נינהו אכלי (אבל) עבדי מלוג דידה כיון דהיא אוכלת אינהו נמי אכלי:

והניחה מעוברת. אף על פי שיש לה בנים הימנו והיא אוכלת בתרומה לא יאכלו עבדי צאן ברזל בתרומה לפי שהן של יורשין ויש לעובר חלק בהן ואין לעובר כח להאכילו בתרומה אי משום דקסבר עובר במעי זרה זר הוא ואי משום דקסבר ילוד מאכיל שאינו ילוד אינו מאכיל דכתיב ויליד ביתו יאכלו וקרי ביה יאכילו:

שהעובר פוסל. אם בת כהן לישראל והניחה מעוברת ואין לה בן אחר פוסלה מלשוב לבית אביה:

ואינו מאכיל. אם בת ישראל לכהן היא והניחה מעוברת אין בעובר כח להאכילה והוא הדין לעבדים:

אף בת כהן לכהן. כיון דאמרת שאינו ילוד אינו מאכיל אין העבדים אוכלים בתרומה מפני חלקו של עובר שהרי עבדיו הם ואין אוכלין אלא בשבילו והוא אין בו כח להאכיל:

גרסינן בגמרא [דף סז:] אמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי רבי יוסי אבל חכמים פליגי ולא סבירא ליה והא אמר ליה שמואל לרב חנא בגדתאה פוק אייתי לי בי עשרה ואימא לך באנפייהו המזכה לעובר קנה אלא זו וסבירא ליה:

פירוש זו דברי רבי יוסי שאומר שהעובר פוסל ואינו מאכיל מפני שזוכה בירושה קודם שיולד ואוכלים בגינו:

בי עשרה. לפרסם הדבר:

המזכה לעובר קנה. ומיהו לית הלכתא כרבי יוסי אלא כרבנן דהא קי"ל (בב"ב דף קמא:) המזכה לעובר דעלמא לא קנה כלל ואפילו לעובר דעצמו דאמרינן דקנה (ב"ב דף קמב:) מפני שדעתו של אביו קרובה אצל בנו הא פרישנא בגמרא בדוכתא דההיא אינה אלא בשכיב מרע כדי שלא תטרף דעתו עליו ותקנוה רבנן וכיון דהמזכה לעובר לא קנה הוא הדין אפילו בירושה דאביי הוא דהוה מפליג התם [דף קמב.] בין ירושה להקנאה דעלמא דאמר ירושה הבאה מאליה עדיפא טפי אבל רבא לא מפליג בה והלכתא כרבא וכי היכי דאין זכיה לעובר במתנה ובירושה כך אין משתעבדין לו דשעבוד וזכיה בהא מילתא דינם שוה כדמוכח בגטין בשמעתא דמעמד שלשתן (דף יג.) ומיהו יכול אדם לזכות לעובר בקנה ע"מ להקנות כדאיתא בנדרים. הריטב"א ז"ל:

גרסי' בגמרא [דף סז.] אמר רב נחמן אמר שמואל יתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהן ב"ד מעמידין להם אפוטרופוס ובוררין להם חלק יפה ואם הגדילו יכולין למחות ר"נ דידיה אמר אם הגדילו אינם יכולין למחות דא"כ מה כח ב"ד יפה. פירוש יתומים פרש"י ז"ל יתומין קטנים שבאו לחלוק מעמידין להם אפוטרופוס לכל אחד ואחד ובורר כל אפוטרופוס לחלקו חלק יפה והקשו עליו ז"ל וכיון ש קטנים למה להו למפלגינהו השתא שיהיה להם שום חשש ערעור לכשיגדילו ונאמר שלא יוכלו למחות דהא סוף סוף לבתר חלוקה אפוטרופוס בעינן דלפקח בהו ועוד מאי שבאו לחלוק שייך גבי קטנים ועוד דלישנא דאפוטרופוס ולישנא דבורר להם לא דייק להאי פירושא ובתוספות פירשו וכן פי' הרמ"ה ז"ל דהכא ביתומים קטנים עם גדולים והגדולים רוצים לדעת חלקם שיפקחו בו (ועוד) דאפוטרופוס ליתומין גדולים שיפקח בנכסיהם לא מוקמינן הלכך בית דין מעמידין אפוטרופוס אחד ליתומים קטנים שיטול ל על כל אחד חלקו ויעשה ל חלקיהם חלק אחד גדול ויפקח בו עד שיגדילו ואח"כ יחלקו ביניהם ובורר להם חלק יפה דקאמר פירשו בו שידקדק יפה בחלוקתם ושיטול החלק היפה להם ושלא יוותר על הגדולים כלום ומיהו חלוקתם כאחין דעלמא בהשואת חלקים וגורל אבל הרמ"ה ז"ל פירש דלהכי נקט חלק יפה מפני שנוטל שלא בגורל החלק שנראה שהוא יותר יפה בין עדית לעדית או עדית לבינונית אחר שיהיו החלקין שוים דעבדו להו רבנן האי נייחא מפני שהם קטנים כדעבדי בכמה מילי והיינו דשייך ובורר להם חלק יפה דאי על פי גורל שקיל לה מאי בורר אלא ודאי כדאמרן וכתב הריטב"א ז"ל ופירוש נכון ומתקבל הוא: