נימוקי יוסף על יבמות כב.

דהא מקשינן בגמרא וכו'. גבי סברא דרבי אמי דאמר הדין עמו סייעו ליה ממתניתין דעבדי צאן ברזל דתנן הואיל וחייב באחריותן יאכלו אלמא כדידיה דמו והקשו וכל היכא דמחייב באחריותן אכלי בתרומה והתנן ישראל ששכר פרה מכהן יאכילנה כרשיני תרומה כהן ששכר פרה מישראל אף על פי שמזונותיה עליו לא יאכילנה כרשיני תרומה פירוש והא שוכר חייב באחריותו אם נגנבה או נאבדה וקתני לא יאכילנה:

ותסברא נהי דמיחייב באונסיה זו גרסת הרב ז"ל פירוש ואף על גב דשוכר לא מחייב באונסיה אלא או כשומר חנם או כשומר שכר הכא לא נחית לשוכר בלבד אלא אפי' לשואל ולומר דליכא לדמויי דין שומרים לנכסי צאן ברזל דאפי' שואל שהוא הגדול שבשומרים לא מחייב אלא באונסין ולא בכחישה ובפחיתת דמים אלמא דבנכסי צאן ברזל מחייב אפילו בכחישה ובפחיתת דמים וכתב הרשב"א ז"ל דודאי הכא משמע דיתרות דמים לבעל וכדתנן אם הותירו הותירו לו ואמרינן נמי בסמוך [דף סז.] הכניסה לו שני כלים באלף זוז והשביחו ועמדו באלפיים אחת נוטלת משום כתובתה והשני נותנת דמים ונוטלתו וכיון שכן הדין נותן שיהיה באחריותו לפחיתות דמים וכן כתב הרמב"ם ז"ל פרק כ"ב מספר נשים כשם שאינו משלם הפחת כך אינו נוטל השבח אם הותירו דמיהן לפי מנהג הזה שנוהגין דכל היכא שראוים לעשות בהן מעין מלאכתן אין הבעל משלם הפחת וכל הנושא על מנהג זה קבל עליו אחריות הנדוניא ועוד דלהכי קרי להו צאן ברזל לפי שהם באחריותו לגמרי וכדאיתא פרק איזהו נשך [דף ע:] ואיתא נמי בבכורות [דף טז:] אי דלא קביל עליה אונסא וזולא צאן ברזל קרי להו אלמא לית להו האי שמא עד דמקבל עליה זולא והא דגרס בתוספתא ה"פ אם הכניסתן בשומא של דמים נוטלתן בדמים בין שהשביחו או הכסיפו השביחו והכסיפו לבעל ואם לא הכניסתן בדמים אלא סתם נוטלתן כמו שהם אם השביחו השביחו לה אם הכסיפו הכסיפו לה:

יוצאין בשן ועין לאיש. אם סימא הבעל את עינו:

אבל לא לאשה. אם סימא היא את עינו או הפילה שינו דלאו דידה נינהו:

לא ימכור. שאם יגרשנה תטול כליה:

מכרו שניהם לפרנסה וכו' [הבעל מוציא כו']. פרש"י ז"ל לא מבעיא אם מכר הוא בלא דעתה [ומת] או שגרשה שהיא מוציאה מיד הלקוחות אלא אפי' מתה היא הוא מוציא מיד הלקוחות דבשעת מכירה לאו מכירה ודאית היא שמא ימות בחייה ונמצא מכירתו בטלה. והא דכתב הוא ז"ל ומתה היא לאו דוקא אלא לרבותא נקט הכי לומר שאף על פי שנתרוקן כל הזכות לו כיון שבשעת המכר לא היתה מכירה ודאית הרי המכר בטל לשעתו כמוכר דבר שאינו שלו נמצא לפי דבריו שהבעל מבטל לכשירצה והאשה אינה יכולה לבטל אלא עד שתבא לגבות וזה דוחק גדול יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא הוא מבטל מיד מחמת זכותה והיא אינה יכולה לבטל עד שעת גוביינא הרשב"א והריטב"א ז"ל. (רש"י פירש) [ויש שפירשו] מכרו שניהם או זה או זה לפרנסה אורחא דמילתא נקט שאין אדם מוכר כלי תשמישו אלא למזונות ופירשו בשם ר"ג ז"ל [מכר הבעל האשה] מוציאה מיד שבטל המקח ור"ח ז"ל פי' אפילו אם מכר הבעל הוא עצמו מוציא דתקון רבנן שלא יתקיים המקח כלל ואחרים פירשו שהמקח קיים עד שעת טריפה לענין קרקע אבל במטלטלין שהכניסה לו אינו יכול למכרם ולא ב"ח ליטלם בחובו וי"מ מכרו שניהם ממש כגון שלקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה דקתני מקחו בטל וקמ"ל שאע"פ שמכרו לפרנסת עצמן או לפרנסת ביתם יכולה היא שתאמר נחת רוח עשיתי לבעלי וכל אחד מהם יכול להוציא מעתה מהלקוחות הוא לפי שמכר דבר שאינו שלו והיא לפי שהיא כאילו לא מכרה אותו כלל דמשום נחת רוח הבעל הוא שמכרתו והביאו קצת סיוע מדקתני רישא רצה הבעל למכור לא ימכור ואמר בפ' האשה שנפלו לה נכסים (כתובות דף פא:) כל היכא דאמור רבנן לא ליזבון אע"ג דזבין לא הוה זביניה זביני ואע"ג דלאו מסקנא היא התם בהדיא מ"מ כיון דקתני הכא לא ימכור ותני עלה הבעל מוציא מיד הלקוחות משמע שהמכר בטל בו מיד ועוד ראיה לדבר שהרי אמרו ביבם [שם דף פב.] בין יבם ואח"כ חלקו בין חלקו ואח"כ יבם לא עשה ולא כלום וטעמא דמילתא משום דכיון ששעבודה על נכסי בעלה הראשון בלבד עשאום לנכסיו כאילו גבאתה היא בכתובתה והכניסתן ליבם ומעכבא בכולהו דילמא משדפי הני דמיחדי לה ואף על גב דאמרינן [שם דף צה:] אשתדוף בני חרי טרפא ממשעבדי אמרה איני רוצה לטרות בב"ד וכן פירש"י ז"ל שם וכיון שכן אף נכסי צאן ברזל לרב יהודה דאמר הדין עמה ועל אותם נכסים היא סומכת מכרו בטל מעכשיו ואיכא מ"ד שהמכר בטל בין בנכסי צאן ברזל בין באפותיקי מפורש שייחד לה לכתובה שאף שבח בית אביה נזכר עליו וי"א דדוקא בנכסי צאן ברזל אבל באפותיקי מפורש אין המכר בטל עד שתבא לגבות ממנו עד כאן הרשב"א ז"ל והדין הזה אפילו במטלטלין כדאיתא בסמוך הכניסה לו שני כלים באלף זוז וכו' דאלמא אף בכלים כן והרמב"ם ז"ל שכתב דמכר מטלטלין של נכסי צאן ברזל אף על פי שאינו רשאי ממכרו קיים אם מכר לא נראו דבריו ובירושלמי [פרק ו דכתובות הלכה ג] גרסינן שמדעת' של אשה שהיא רוצה לבלות כליה ולפחות חומש ואם איתא דבדיעבד ממכרו ממכר משום דלכתחלה לא ימכור לא תקנו חכמים לפחות חומש הרשב"א ז"ל והריטב"א ז"ל כתב כן ועוד אמרינן הלכתא דבנכסי צ"ב המכר בטל לאלתר משום שבח בית אביה ואפי' לפירות נמי אינו יכול למכור הגוף כדי שלא ישתקע ביד הלוקח לדעת רבינו הגדול ז"ל עד כאן: