נימוקי יוסף על יבמות כא:

דבר הנשמע. למי שמקבל מצוה דכתיב הוכח תוכיח אפי' מאה פעמים אבל למי שאינו מקבל מצוה וחובה שלא להוכיחו והקשו ז"ל מהא דאמרינן במסכת ערכין (דף טז:) שחייב להוכיח עד שיכנו או יקללנו. התם ביחיד אבל לרבים לא והא דאמרינן במסכת שבת (דף נה.) לוכחינהו מר להני דבי ריש גלותא ואמר לא מקבלי מינאי ואמרינן אפילו הכי לוכחינהו מר התם הוא שלא הוכיחם כלל אלא שהיה מכיר בהם שלא ישמעו ומשום דאולי ישמעו או משום שלא יהיה להם פתחון פה היה חייב להוכיח לפחות פעם אחת:

איך אלך ושמע שאול והרגני. ואף על גב דשלוחי מצוה אינם ניזוקין היכא דשכיחא הזיקא שאני כדאמרינן פ"ק דפסחים (דף ח:) אבל היכא דלא שכיח הזיקא אין לחוש לשום נזק דשלוחי מצוה אינם ניזוקין:

הדרן עלך הבא על יבמתו

פרק שביעי

אלמנה לכהן גדול. [עבדי מלוג] מה שאשה מכנסת לבעלה ושמה לו לקבלם עליו באחריות כתובה כמו שכותבין ודין נדוניא דהנעלת ליה והוא מוסיף כנגדו וכותב סך הכל קבל פלוני עליו כך וכך בכתובה קרי צאן ברזל ויש שמכנסת הרבה ואינה כותבתן כולן בכתובתה ומשיירת לעצמה הן נכסי מלוג והבעל אוכל פירות והקרן קים לה ואם מתו או פחתו פחתו לה. לשון צאן ברזל. קרן קיים שאינו פוחת ונפסד שאפי' מתו כולן אחריותו עליו לשלם לה כשימות או יגרשנה:

עבדי מלוג לא יאכלו. לפי שהן שלה והיא חללה וכשם שהיא אינה אוכלת אף הם אינם אוכלים:

עבדי צאן ברזל יאכלו. לפי שהם נחשבים שלו שהרי הם אם מתו מתו לו הילכך כי היכי שהוא אוכל שאף על פי שהוא מחלל זרע האשה בביאתו הוא אינו מחולל דכתיב (ויקרא כ״א:ט״ו) ולא יחלל זרעו בעמיו זרעו מתחלל אבל הוא אינו מתחלל עבדיו נמי יאכלו ומנכסי צאן ברזל עבדיו הם כיון שהוא חייב באחריותן כדאמרן:

גמ' המכנסת שום. נכסי צאן ברזל ששמה לו בכתובתה והיו בהם כלים ודבר המסויים וכשגרשה ובאה לגבות כתובתה היא אומרת כליי אני נוטלת בשווייהן וכו':

דמים אני נותן. כמו שקבלתים עלי בשומא ומאז הם באחריותי ושלי הם:

הדין [עמה]. ותטול כליה:

משום שבח בית אביה שיאהבנה בעל שני ויהיה לכבוד ולתפארת לאביה שנתנה לו כלים חשובים כאלה:

דאמר מר אם מתו וכו'. :

מתני' בעבדי צאן ברזל:

ומדקתני אם מתו מתו לו ולא קתני אם פחתו פחתו לו דוקא כעין מתו ממש דלא משמשי מעין מלאכתן כלל דכמאן דליתנהו הוא דמחייב באחריותן ומשלם דמים אבל אי איתנהו אף על גב דבלו טובא ופחתו אי משמשי מעין מלאכתן נוטלתן האשה ואינו משלם דמים שדין עבדי צאן ברזל ודין נכסי צאן ברזל אחד הוא כדין אלו כך דין אלו הך דיוקא כתב ריא"ף ז"ל בשם רבותא ז"ל והוא ז"ל כתב ואנן לא חזינן להך דיוקא דהא מקשינן בגמרא למאן דאמר כל היכא דמחייב באחריותן אכלי בתרומה מהא דתנן כהן ששכר פרה מישראל אע"פ שמזונותיה עליו לא יאכילנה כרשיני תרומה וקא [מפרקינן] ותסברא נהי דמחייב באונסיה ובגניבה ואבידה בכחישה וביתרות דמים מי מחייב מדקא מפרקינן הכי גבי שכירות פרה מכלל דלגבי צאן ברזל מיחייב ואפילו בכחישה וביתרות דמים ולהכי אכלי בתרומה ושמעת מיניה דליתא לההיא דוקיא דדייקי קמאי ז"ל אלא מיהו אע"פ דדינא דגמרא הכי לא מחייבינן ליה לבעל השתא בכחישה וביתרות דמים דכיון דלא נהגו עלמא הכי כל מאן דמקבל לנכסי צאן ברזל וכתיב להו עליה אדעתא דמנהגא הוא דמקבל להו עליה הילכך לא מחייב אלא לפום מנהגא והאי מכרו שניהם לפרנסה דאמר רשב"ג הבעל מוציא מיד הלקוחות לא איפשוט שפיר דנעביד בה מעשה עכ"ל ופירושא דמילתא דלא משמשי מעין מלאכתן והכי נראה מפשט התוספתא הכניסה לו עבדים הכניסתן בדמים נוטלתן בדמים ילדים נוטלתן נערים נערים נוטלתן זקנים הרי משמע פשטא דאף על גב דפחתו דזקנים הם הואיל שמשמשין מעין מלאכתן הראשונה נוטלתן: