נימוקי יוסף על יבמות יח:

גמ' הוקשו. שהרי הוקשו כולן זו לזו ונדה כתיבא בפ' עריות הילכך בהעראה כולן ילפינן מנדה:

בעא מיניה רבינא מרבא. משכבי אשה. וכיון דבאשה הוי העראה משכב ממילא מתסרא בזכר דהא בזכר כתיב משכבי אשה:

המערה בבהמה. שלא גמר ביאתו:

ש"ז. משמע גמר ביאה שהיא ראויה לזרע:

שפחה חרופה. שפחה עובדת כוכבים המאורסת לעבד עברי שמותר בה כדכתיב (שמות כ״א:ד׳) אם אדוניו יתן לו אשה ושפחה חייבי לאוין היא דכתיב (דברים כ״ג:י״ח) ולא יהיה קדש וגלי בה רחמנא דלא מייתי אשם עד שיגמור ביאתו דכתיב בה (ויקרא יט) שכבת זרע מכלל דמלקות דחייבי לאוין דלאו אשם כגון ממזרת ושפחה שאינה חרופה בהעראה מחייב:

אמר שמואל העראה זו נשיקה. אבר תשמיש נושק במקום תשמיש:

מכאן ואילך. מהכנסת עטרה ולמטה:

אינו אלא כנשיקה ופטור. ומדפטר בנשיקה פליגא אדשמואל דנשיקה קרי לה העראה והעראה רבינן לה לחיובא והלכתא כרבי יוחנן:

קנה לכל. באחד מכל הביאות הגרועות הללו במזיד ושוגג דכיון דרבייה רחמנא דכתיב יבמה יבא עליה ודרשינן ליה בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון לכל מילי רבינן והרי היא כאשתו ואפילו לתרומה וכתב הריטב"א ז"ל דמשמע לישנא דנקט הכא קנה לכל דאפילו ליורשה וליטמא לה [וכדמסיק רב אלפס בפנים]:

לדברים האמורין בפרשה. פרשת יבמין דכתיב ביה האי קרא דיבמה יבא כו' דדרשינן ביה ה"נ כתיב ביה יקום על שם אחיו דמשמע להכי רבי רחמנא הני ביאות גרועות לירש וכן לפטרה מן היבום דאם מת ולו בנים מאשה אחרת מותרת אחריו לשוק ואם הוציאה בגט לא בעי חליצה או אם היתה לה צרה נפטרה בביאתה של זו:

מן האירוסין. היכא דנפלה קמי יבם מן האירוסין שעדיין לא היתה אוכלת דאף על גב דכתיב וכהן כי יקנה נפש קנין כספו מיד יאכלו בלחמו רבנן גזרו שלא תאכל עד שתכנס לחופה משום גזירה שלא ימזגו לה כוס בבית חמיה ותשקה לאחיה ולאחותה כדאיתא בכתובות פ' אף על פי (דף נז:) הילכך כיון דבחיי בעלה לא אכלה הך ביאה גרועה נמי דיבם אינו מאכילה:

רב אמר אוכלת. פסקו רבוותא ז"ל הלכתא כרב חדא דקי"ל דכל היכא דפליגי רב ושמואל הלכה כרב באיסורי ועוד דשמואל סליק בקושיא הכא בגמרא דמקשי עליה מברייתא:

ואמרינן בגמ' אשכחן יבמה אשה לבעלה מנין אתיא קיחה קיחה. פירוש אשכחן יבמה דקני לה יבם בהעראה אשה לבעלה שנקנית בביאה מנ"ל שנקנית נמי בהעראה אתיא קיחה קיחה כי יקח איש אשה וכתיב בעריות קיחה דאף על גב דמיירי בקדושי כסף דגמרי קיחה קיחה משדה עפרון ולא בקדושי ביאה מ"מ כיון דכתיב בה ביאה בהדיא שפיר גמרי קיחה קיחה ללמד על ביאה האמורה לשם ויש מקשים דהכא אמרינן דאשה לבעלה הנקנית בביאה נקנית בהעראה ואילו בפרק קמא דקידושין משמע דלא קני עד גמר ביאה דאיבעיא להו תחילת ביאה קונה או סוף ביאה קונה ואסיק התם דכל הבועל דעתו על גמר ביאה והנכון במה שתרצו בזה דהתם בשגומר ביאתו סתם אז הוא דאמרינן דעתו על גמר ביאה אבל כשהערה בלחוד או שפירש שדעתו לקנות בהעראה קונה הוא בהעראה כדאמרינן ומיהו ביבמתו אפילו בגומר ביאתו ואומר שאינו רוצה לקנות אלא בגמר ביאה אין הדבר תלויה בדעתו שהתורה רבתה שוגג ומזיד ולפיכך קונה בהעראה לעולם:

מתני' וכן הבא על אחת וכו'. :

גמ' אע"פ שמותרת לבעלה. דכתיב (במדבר ה) והיא לא נתפשה אסורה הא נתפשה מותרת אפ"ה פסולה לכהונה שאם מת בעלה לא תנשא לכהן ולא אמרי' הא [נתפשה] דלא נקראת זונה אלא לגבי בעלה אבל לגבי כהן קרויה זונה: