נימוקי יוסף על יבמות יג.

אטלע. הצדד לה רגל ימין:

ורקת. רוקא בקרקע דאתחזי לנא. דבעי רוק הנראה לעינים בפ' מצות חליצה (דף קו:):

משרטט. דקי"ל (בגיטין דף ו:) שתים כותבין שלשה אין כותבין בלא שרטוט:

גלויי מילתא בעלמא הוא. דהדין ניהו גברא פלוני והיא ניהי איתתא פלונית וכיון דמודעי ליה הכי אתחזק גביה דההוא סהדא ושרי ליה לסהדא למסמך אפומיה ולמיסהד עלויה דההוא גברא בין לענין איסורא בין לענין ממונא ודוקא היכא דליכא חששא דחשדא אבל היכא דאיכא חששא דחשדא לא מבעי לי' לסהדא למיסהד עד דבדיק בהדי אחריני דאמרי' אמר אביי האי צורבא מרבנן דאזיל לקידושי אתתא נדבר עם הארץ בהדיה דלמא מחלפי ליה מיניה אלמא היכא דאיכא חששא דחשדא בין באיסורא בין בממונא חיישינן ולא סמכינן אקרוב ואשה וכן הלכתא. הרב רבינו יצחק אלפסי ז"ל:

חזרו לומר מצות יבום קודמת. כתב הריטב"א ז"ל ונראה דכן הלכה וכן פסקו רוב הגאונים ז"ל אבל בתוספות פוסקים דמצות חליצה קודמת כיון דסתם לן תנא בריש מכילתין כאבא שאול ואשכחן חזרו לומר שאין הלכה כדאיתא בפרק גיד הנשה [דף צג:]:

אכשור דרי. בתמיה וכי נתכשרו הדורות:

מתני' הרי הוא כא'. ולא הפסיד חלקו בנכסי אחיו ופרכינן בגמרא פשיטא ופרקינן ס"ד אמינא נקנסיה שהפסידה מיבם קמ"ל דלא קנסינן ליה אלא יש לו כאחד מאחיו בנכסי מיתנא. הנכסים של אב. דתנן (ב"ב דף קטו.) האב קודם לכל יוצאי ירכו:

זכה בנכסי אחיו. אפילו גרשה למחר כדאמרינן בגמרא יקום על שם אחיו אמר רחמנא והרי קם ומיהו אמרו בירושלמי שאם היא אסורה לו שאינו רשאי לקיימה אפי' מדרבנן כגון ב' יבמות שעשה מאמר לזו וכנס לזו לא זכה בנכסים:

גרסינן בגמרא תני תנא קמיה דרב נחמן אין הלכה כרבי יהודה אמר ליה אלא כמאן כרבנן פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים אמר ליה אסמיא אמר ליה לא את הלכה אתנייך ומקשיא הוא דקשה לך ואפכת ולמאי דאפכת שפיר אפכת. פי' אסמיא לכולה מתניתין דמשנה שאינה צריכה היא אמר ליה לא תסמייא דאת הלכה כרבי יהודה אתנייך דהא אמר עולא הלכה כרבי יהודה וכן אמר רבי יצחק נפחא הלכה כרבי יהודה אם כן משנה צריכה הואי ומקשיא הוא דקשיא לך היכי נשבוק רבנן ונעביד כרבי יהודה והפכת ליה ושפיר עבדת דאפכת ליה ופסקי רבוותא ז"ל דהלכתא כרב נחמן דבתרא הוא ולזה כתב הרב אלפס וקיימא לן כרבנן וליתא לדרבי יהודה:

מתני' אסור בקרובותיה. כאילו היא אשתו וכל קרובות הנאסרות מחמת אשה גמורה אסורות מדרבנן בחלוצה:

הוא אסור באמה וכו'. כל הנך עריות דאורייתא נינהו באשתו וגזרו רבנן בחלוצתו:

בזמן שהיא קיימת. אאחותה קאי ולא אשאר עריות:

באביו. משום כלתו:

ובאבי אביו. משום כלת בנו ואע"ג דבאשה גמורה אינה אסורה לאבי אביו אלא מד"ס דהא כלת בנו משניות דרבנן היא אפי' הכי גזרו הא נמי בחלוצה:

בבנו. משום אשת אב:

בבן בנו. משום אשת אבי אביו שהיא מן השניות:

באחיו. משום אשת אח:

בבן אחיו. משום אשת אבי אביו:

מותר אדם בקרובת צרת חלוצתו. ולא אמרינן צרה כחלוצה ואסור בקרובותיה:

ואסור בצרת קרובת חלוצתו. כלומר צרת אחות חלוצתו ופירש רש"י ז"ל אפי' כשהיתה אחות חלוצתו נשואה לאיש נכרי ומת הנכרי כשם שאסור באחות חלוצתו כך אסור בצרתה והקשו עליו ז"ל דהא אין צרת ערוה אסורה אלא מאח ואפילו באחות גרושה ואחות אשה כי האי גוונא שנשאת לנכרי צרתה מותרת וגדולה מזו גרושה עצמה שנשאת לנכרי ומת צרתה אשה שניה של נכרי מותרת לזה וכן אתה דן בחלוצה עצמה שנשאת לנכרי והיאך יאסר בצרת אחות חלוצתו כי האי גוונא כדניים ושכיב מר אמרה להא אלא פירושו כגון שני אחין נשואין לשתי אחיות לאה ורחל מת ראובן וחלץ יהודה לאשתו ואחר כך מת שמעון הרי הוא אסור ברחל משום אחות חלוצה דרבנן ואסור בצרתה וחולצת ולא מתיבמת וכדאיתא בפרק ארבעה אחין עד כאן לשון הריטב"א ז"ל:

גמ' גזרו שניות כגון אם אם אמה ואם אם אביה דגבי אשתו מתסרו עליה משום שניות כדתני רבי חייא בפרק כיצד (דף כב.) רביעי שבחמיו (ושבאשתו) שניה. הכא מאי. בערוה דאורייתא. כלומר באשתו דאמה ואם אמה הוה ערוה דאורייתא גזרו רבנן שניות אבל בחלוצה דאפילו עריות דידה מדרבנן לא גזור בהו שניות או דלמא לא שנא וממתני' מ"ט לא דייק דקתני היא אסורה באבי אביו משום כלת בנו דהוי שניה הא קא מייתינן לה לקמן עלה דהא מילתא בגמרא ומדחי ליה למימר לאו משום חולץ אלא בשביל המת שהיתה זו אשתו גמורה לפיכך אבי אביו אסור בה משום כלת בנו אבל משום חולץ לא שמעינן ממתניתין ולפיכך מיבעיא ליה ומכל מקום אסיקנא בגמרא דגזרו שניות בחלוצה והכי הלכתא: