נימוקי יוסף על יבמות יב:

כנסה שבא עליה. כדכתיב יבמה יבא עליה:

כאשתו לכל דבר. לגרשה בגט ואחר שגרשה מותר להחזירה כאשה ממש דעלמא:

על נכסי בעלה הראשון. שאין נכסי היבם משועבדים לה כלל ויכול למוכרן כשירצה דאשה הקנו לו מן השמים ומיהו כל נכסי בעלה הראשון משועבדים לכתובתה ואף על פי שהוא זוכה בהן אינו יכול למוכרן בלא רשותה אף על פי שיש נכסים כפלי כפלים ככתובתה וטעמא דאי משתדפי הני גבי מהני אבל לא היו נכסים כלל לכתובתה תקנו חכמים שישתעבדו נכסי היבם לכתובתה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ואחר שכנסה זה שוב אין שאר אחיו זוכין בנכסי המת כלל אלא הכל לזה:

גרסי' בגמ' [דף לח:] אמר (רבה) [רבא] אידי ואידי דנפלו לה כשהיא נשואה וזיקת נשואה עושה ספק נשואה רישא דאיתא לדידה הוי לה איהי ודאי ואינה ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי סיפא דמתה הללו באין לירש והללו באין לירש ויחלוקו אביי אמר רישא דנפלו לה כשהיא שומרת יבם סיפא דנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל וקסבר אביי ידו כידה ורבא אמר אי דנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל דכ"ע לא פליגי דידו עדיף מידה אלא אמר רבא אידי ואידי דנפלו לה כשהיא שומרת יבם רישא דלא עבד בה מאמר וסיפא דעבד בה מאמר וקסבר רבא מאמר לב"ש עושה ודאי ארוסה וספק נשואה ודאי ארוסה לדחות בצרה ספק נשואה לחלוק בנכסים דנפלו לה משנזקקה ליבום. פי' איהי ודאי. שהקרן שלה ממ"נ הילכך אלימה חזקה דילה. סיפא הואיל ומתה הללו באין וטוענין מכח ירושה והיבם טוען מכח ירושה הילכך שניהם ספק לב"ש דאי זיקה ככנוסה אין כאן ליורשי האב כלום שהבעל יורש שלה ואי לא ככנוסה דמיא אין כאן ליבם כלום לפיכך ספק וספק הוא ויחלוקו ולב"ה הואיל ואלו ואלו קרובים ודאין והוחזקה נחלה זו כבר בחזקת משפחתה אמרינן אוקי אחזקה אבל בחייה ולפירות אפי' ב"ש מודו דנכסים בחזקתייהו ולא שקיל בעל מידי. כך פירש"י ז"ל:

נפלה כשהיא שומרת יבם. [וכולה כשנפלה] מן הנשואין. רישא לכ"ע כיון דספק נשואה היא ואין לו כח בנכסים מחמת האח כלום שלא נפלו לו בחייו גם מעצמו אין לו בהם שום זכות ואפי' בגוף וכ"ש בפירות שלא תקנו ביבם כלום והוא הדין שאם מתה אינו יורשה וכשנפלו תחתיו דבעל הוא דפליגי ב"ש וב"ה בסיפא דמתני' וקסבר אביי ידו כידה. פירש"י ז"ל דמדאוקמ' שנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל שזכה בהם הבעל ואפ"ה אמרי ב"ה שהנכסים בחזקתה על כרחיך סבר אביי דאליבא דב"ה ידו של בעל מחיים בנכסים כיד האשה בשוה ולפיכך כשמת בעל הורע כח של יבם שהיא ספק נשואה וידה עדיפא מידו ולפיכך נכסים בחזקתה ורבא אמר דלכ"ע ואפי' לב"ה ידו של בעל עדיפא מידה ואם נפלו לה כשהיא תחתיו דבעל אף ב"ה מודים דחולקים דהוה לה ידו של יבם כידה. וה"נ פליגי אביי ורבא בהא ריש פ' הכותב (דף פג.) דאביי סבר ידו כידה ורבא סבר דידו עדיפא מידה ואמרי' התם דנפקא מינה לשומרת יבם. ואמרי' התם דאידי ואידי וכו' רישא דלא עבד בה מאמר. קודם שנפלו לה הנכסים ואע"ג דלבתר הכי עבד בה מאמר מ"מ כשנפלו בזכותה נפלו ולא בזכותו שאין זיקה עושה כלום בנכסים סיפא דעבד בה מאמר קודם שנפלו לה הנכסים ולב"ש כיון דמאמר קונה עושה ספק נשואה לחלוק בנכסים ולב"ה אינו עושה כלום שאינה אלא מדבריהם ולפיכך אומר ב"ה שהנכסים בחזקתה ואפי' לאחר מיתה וזה הולך כפי שיטת רש"י וקצת רבותינו בעלי התוספות אבל רבינו אלפס ז"ל והגאונים הולכים בשטה אחרת דאביי אמר דכולי עלמא ידו של בעל כידה ובית שמאי סברי דכיון דיד שניהם שוה בחיים הוא הדין גבי יבם וכיון דכן חולקין בין בחייה ולפירות בין לאחר מיתה ולגופא וב"ה סברי דמחיים דבעל יד שניהם שוה ומינה דכי היכי שאם מתה היא נתרוקנה רשותה לבעל כך כשמת הוא נתרוקן רשותו לאשה ו בחזקתה בין לפירות בין לגופה בין מחיים בין לאחר מיתה ומתה לאו דווקא דה"ה בחייה ולפירות ורבא סבר דודאי ידו עדיפא מידה מחיים וכשמתה היא נתרוקן לבעל זכותה אבל כשמת הוא לא נתרוקן מזכותו כלום כיון דאיכא יבם דקאי בחריקיה הלכך אי כשנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל אפי' ב"ש מודים שהנכסים בחזקת יבם מחיים ולאחר מיתה וכי פליגי כשנפלו לה כשהיא שומרת יבם ובדעבד בה מאמר כדפרשינן לעיל מעתה לנכסי צאן ברזל דלכולי עלמא הוי כנכסים שנפלו לה כשהיא תחתיו לדברי הכל נכסים בחזקת יבם וכדתנן כתובה בחזקת יורשי הבעל ויש בכללן אפי' נכסי צאן ברזל ומתני' תרי דיני קתני בלחוד כדפירשתי לעיל ומה שנחלקו בבבא בתרא [דף קנח:] בחזקת מי מפני שלא היה שם יבם אבל בכאן שיש יבם הא ודאי במקום בעל קאי ולשיטת רש"י ז"ל ג' דינים תני מתני' וגרסתו ובית הלל אומרים נכסים בחזקתן וכתובה בוא"ו והם נכסי צאן ברזל ולא פי' בחזקת מי וכתובה היא עיקר כתובה ותוספת בחזקת יורשי הבעל ונכסים הנכנסין וכו' הם נכסי מלוג בחזקת יורשי האב:

וכבר הקשו המפרשים ז"ל על גרס' זו ובררו שהנכונה שיטת הגאון ז"ל דתרי דיני תני מתני' כדפירשתי:

מתני' מצוה בגדול. מוהיה הבכור:

לא רצה. מפרש בגמרא לא רצה ליבם אלא לחלוץ הולכין על כל האחין למי שהוא קרוב לו בשנים ואם לא רצה גם הוא לייבם הולכים לשלישי שהוא גדול אחריו וכן לעולם דנוח לנו ביבום של קטן מחליצת הגדול (ולא קטן ממש קאמר דהא תנן החולצת מן הקטן חליצתה פסולה אלא האי קטן לא הוי פחות משלש עשרה שנה ויום אחד והביא שתי שערות והא דקרי ליה קטן משום דלגבי אחוה קטן הוא):

תלה בקטן. קטן ממש:

ובגדול. או שהיה גדול האחים במדינת הים ויש לו אח כאן ותלה גדול האחים אשר לפנינו בו לומר המתינו לו שהוא גדול ממני שמא ייבם אותה:

עליך מצוה. אף על פי שאחיך במדינת הים גדול ממך כיון שאתה גדול האחין אשר לפנינו עליך מצוה דשהויי מצוה לא משהינן ולא נעגן אותה:

גמ' ביאת קטן וחליצת גדול. גדול רוצה לחלוץ וקטן ממנו רוצה ליבם:

ביאת קטן עדיפא. דהא פתח בה הכתוב תחלה:

איכא דאמרי מסוגיין משמע כמאן דאמר מצות יבום קודמת למצות חליצה דאי לא היכי אמרן דביאת קטן עדיפא מחליצה דגדול אלא ודאי כדאמרן וכתב הרב ריטב"א ז"ל מכאן ראיה לפסוק דמצות יבום קודמת למצות חליצה:

תנן התם. במסכת בכורות [ריש דף יג.]:

אמר רב אין כופין. פי' רש"י ז"ל דאסיפא קאי דאף על גב דמצות חליצה קודמת אי תרוייהו ניחא להו ליבם אין כופין אותם לחלוץ וכן משמע פשטא דסוגיא לומר אע"פ שאמרו מצות חליצה קודמת מפני שאין מתכוונים לשם מצוה מכל מקום אין כופין ורב יהודה דאתקין בגט חליצה כן בדורות האחרונים הוה אבל ר"ח ז"ל ור"ת פירשו דארישא קאי אף על גב דמצות יבום קודמת אם לא רצו ליבם אלא לחלוץ אין כופין ליבם וכן נראה שנוטה לזה דעת הרי"ף ז"ל ואילו בסיפא דמצות חליצה קודמת כיון דחיישינן דילמא פגע בערוה כופין אותם לחלוץ וכתב רש"י ז"ל שאם היבמה נותנת אמתלא לדבריה שאין היבם הגון לה כופין אותו לחלוץ אע"ג דניחא ליה ליבומי וכדאמרי' יבמה שנפלה לפני מוכה שחין שאין חוסמין אותה ומוכה שחין לאו דוקא אלא הוא הדין למי שאינו הגון לה וכדאמרי' נמי בפרק המדיר (דף עז.) שהיבמה שנפלה לפני אח בורסקי יכולה לומר לאחיך הייתי רוצה לקבל ולך אי אפשי לקבל ואמרינן נמי (כתובות דף סד.) אין כותבין איגרת מרד על שומרת יבם ומכל הני טעמי כייפינן ליה לחלוץ ושקלה כתובה ותמהו עליו מנא ליה ז"ל אמתלא אחרת אימא הנהו דוקא ועוד הא לא אמרינן התם אלא שאין חוסמין אותה לסתום טענותיה לכוף אותה ליבם וכן אין כותבין איגרת מרד להפסיד כתובתה אבל לכוף אותו לחלוץ מנא לן ור"י ואחרים מבעלי התוספות כתבו שאין כופין לחלוץ אלא במוכה שחין ובעל פוליפוס וכל אותן שכופין להוציא באשה בעלמא וכתב הריטב"א ז"ל דלפי פשוטן של שמועות אין לנו כפייה לחלוץ לכל מי שרוצה ליבם אלא שמטעין אותו כל מה שאפשר דחליצה מוטעת כשרה ומיהו כשאינו רוצה לא ליבם ולא לחלוץ כופין אותו לכנוס או לפטור וכתוב בתוספות שאפילו יש ליבם אשה והוא רוצה לייבם אין כופין אותו לחלוץ ואע"פ שאינו דבר הגון והנושא אשה על אשתו כופין אותו להוציא וגם רבינו שמשון ז"ל החרים על כל הנושא אשה על אשתו שאני הכא דאשה הקנו ליה מן השמים ואין לנו לכופו לחלוץ אלא שאין כותבין עליה איגרת מרד: