נימוקי יוסף על סנהדרין ט:

קרבו פלוני וכו'. אפי' רשב"ג מודה בהא כיון שהיה יודע בהם ואמר אין לי ודאי שקרנים הם:

גמ' בהא אפי' רבנן דאמרי במתני' אינו כלום ה"מ בגדול דידע במילי דאבוה:

דנפק שטרא מתותי ידה. שהאמינוה הלוה והמלוה לשמרו:

אותיות נקנות במסירה. המוכר שטר חוב לחבירו קנה החוב במסירת האותיות. ומילתיה דר' בהמוכר את הספינה [דף עו.] וה"נ קנאתו והוי כדידה ונאמנת לומר פרוע הוא דתפיסתו ראיה על המסירה ואי בעי' אמרה לקוח הוא בידי לרבי דאלו לרבנן כיון דבעי כתיבה ומסירה צריך הוא להביא ראיה על הכתיב' שאין התפיסה מורה עליה וה"ה לכל קנין אחר שהוא חוץ לגופו דלא הויה ראיה (על) תפיסתו והיינו טעמא דלא מהימן למימר באגב אקנינהו ניהלה נהי דלרבנן [שם דף עז:] שטר נקנה באגב או [שם דף קמז:] במתנת ש"מ דמ"מ כיון שהוא חוץ לגופו צריך להביא ראיה עליו שלא כדברי הרב רבי יוסף הלוי והר"ם תלמידו ז"ל כך העלו המפרשים אחרונים ז"ל:

קלתיה שרפתו הלכך מה לה לשקר והא דקי"ל (גיטין דף סד.) דשליש נאמן היינו מטעם [הך] מגו אי נמי מגו דאיבעיא אהדרתיה ללוה ומגו כי האי אע"ג דבעלמא לא אמרי' ליה כדמפרש בסמוך [דשויה ראיה] מ"מ השתא הוה סלקא דעתיה דרב נחמן דלאו לאחזוקי לנפשה קאמרת הכי אלא לצורך הלוה במגו כל דהו סגי:

דאתחזק בבי דינא פרש"י ז"ל שכתוב בו הנפק ולא אלימא איהי לאפקועי מעשה ב"ד ע"כ:

ומן המפרשים ז"ל כתבו דליתא אלא דאתחזק ממש. כלומר דהא איכא ראיה והשתא ליתא מגו אלא דמעיקרא דאי הוה בעיא הוה קלתה ולא אמרי' מגו כי האי אלא דוקא כשהיה יכול עכשיו לטעון טענה אחרת אבל משום מאי דהוה מצי למטען מעיקרא לא וכדאמר בפ' חזקת הבתים (דף מו.) גבי רמאי דפומבדיתא דא"ל כדו לא מפיקנא ליה דמשוית ליה ראה ולפי זה השתא מסיק רב נחמן דכי היכי דבעלמא לא אמרינן מגו בכה"ג היכא דבעי לאחזוקי לנפשי ה"ה הכא אע"פ דלצורך הלוה קאמרה:

סמפון. שובר ופרש"י ז"ל ויוצא מתחת ידי לוה כמשפטו:

יתקיים בחותמיו. יעידו עדים על חתימות ידיהם בב"ד וכשר:

וי"מ דבסוף פ"ק דב"מ [דף כ:] מפרש ליה ביוצא מתחת ידי מלוה והא דקאמר יתקיים בחותמיו דשיילינא להו לסהדי אי פריע אי לא פריע דסמפון גופיה לא מהני מידי דסמפון היוצא מתחת ידי מלוה אינו אלא כמשחק בו ופסול:

אין עליו עדים וכו'. פרש"י הואיל ושניהם מודים שזה ממונה להיות שליש ביניהם כשר ע"כ:

ואחרים פי' דלא מיירי דאין עליו עדים כלל דא"כ אפילו מלוה מודה דאיהו עשהו שליש לאו מידי הוא דאחספא בעלמא המניה אלא לומר שאין עדים מצוים לקיימו דכמאן דליכא עדים דמי ומיהו כיון שהם מודים שעשאוהו שליש הא המני' דכי יהבו ניהליה אפשר הוה ליה לקיומיה ולאו חספא הוה הלכך השתא נמי מהימן ואע"ג דליכא מגו דאי נמי הוה מהדר ליה ללוה לא מהני ליה מידי כיון דלא אפשר לקיומו דמ"מ הא המניה מעיקרא בשעתא דאפקידו גביה דאי הוה מהדר ליה ללוה בההוא שעתא הוה מקיים ליה אלמא (אין) שליש נאמן בלא מגו ש"מ:

ויש שפרשו שהשטר יוצא מתחת ידי שליש וקאמר דכשר ומסתמא קתני בין לא אתחזק בבי דינא בין אתחזק דליכא מגו דהאי תנא ודאי לא אתא השתא לאשמועינן דין מגו אלא הא אתא למימר דשליש מהימן לעולם ואפילו ליכא מגו דהא המניה מעיקרא:

או שיצא אחר חיתום שטרות בתוך שטר המלוה נכתב השובר תחת חתימות העדים כשר שהרי המלוה עצמו הוחזק בשטרו ואי לאו דפרעיה לא הוה שביק למכתב תבריה בגויה:

כי אתא [כו'] ואמר אין לי ראיה. כרבנן דמתני':

דיסקיא. שק של עור שהיו שטרותיו של אביו מונחות בו:

כי אתא רב דימי א"ר יוחנן התוקף את חבירו. בעל דין קשה ומטריחו בדין ואין חבירו רוצה לדון כאן אלא למקום הועד של תלמידי חכמים שיהא זה בוש מהם:

שנתעצמו. שנעשו קשין זה לזה: