נימוקי יוסף על סנהדרין י.

כותבין ונותנין. לאו למימרא שיכתבו להם הטעמים והראיות שחייבו אותו בשבילן אלא שולחין סתם פלוני טען כן ופלוני טען כן ומתוך דבריהם נראה לנו שהדין עם פלוני וב"ד שבמקום הועד הם ידעו מאיזה טעם:

וכתב הראב"ד כי אמרינן כותבין ונותנין לו הני מילי בשכפאוהו לדון בעירו אבל כשבא לדון מעצמו לא. וכתבו המפרשים ז"ל שכן אמת דהכי משמע הכא וכן דעת ר"ת ז"ל:

מב"ד הגדול שבירושלם. וה"ה לב"ד אחר גדול ואותו הב"ד מודיעין דעתם לאלו והם דנין אותם דליכא למימר שיפסקו אותו הב"ד עליהם את הדין דהא בעי' שיהו בעלי דין עומדים לפני הדיינים:

אפילו מטבריא לצפורי שב"ד שבטבריא חשוב יותר שהישיבה שם גדולה משל צפורי:

וכתבו משם הרא"ה ז"ל דדוקא כשמקום דירתו בצפורי אבל אם הלך לעיר אחרת אין היבמה הולכת אחריו אלא כופין אותו לבא אחריה דלא מיקרי זקני עירו אלא במקום דירתו ובירושלמי (פ"ה דכתובות ה"ד) נמי משמע הכי וכדכתיבנא ביבמות בפרק החולץ [סי' נו.] ע"כ:

דעבד לוה וכו'. וה"מ בשהוא לוה ודאי אבל אם הוא כופר בכל אין כופין אותו שהרי הוא אומר שלא נעשה עבד לו מעולם:

ואיכא מאן דכתב דדוקא במלוה ולוה הוא דכופין לילך למקום הועד כדקאמר טעמא דעבד לוה אבל בשאר דינין כגון נזקין ומקח וממכר וכיוצא בהן דליכא האי טעמא לא אלא כל אחד כופה את חברו לדון בעירו וכן דעת ר"ת ז"ל. אבל הרא"ה ז"ל כתב דבשאר דינים כופה כל אחד לחבירו לילך לבית הועד אלא דאיצטריך גבי מלוה ולוה לטעמא דעבד לוה דלא תימא דכי היכי דכשאמר לוה נלך לבית הועד אין שומעין לו ה"ה מלוה ויש לו קצת ראיה אלא שאין דעתי להאריך:

אמר המחבר וז"ל הרמב"ם פ"ו מהלכות סנהדרין וכן אם טען זה שהזיקו או גזלו ורצה הטוען לעלות כופין ב"ד שבעירו את הנטען לעלות עמו וכן כל כיוצא בזה בד"א כשהיו שם עדים או ראיה לנגזל או לניזק או למלוה אבל בשביל טענה ריקנית אין מחייבין את הנטען לצאת כלל אלא נשבע במקומו ונפטר וכן הדין בזמן הזה שאין שם ב"ד הגדול אבל אם יש שם מקומות שיש בהם חכמים גדולים מומחים לרבים ומקומות שיש בהם תלמידים שאינן כמותם אם אמר המלוה נלך במקום פלוני שבארץ [פלוני] לפלוני הגדול ונדון לפניו בדין זה כופין את הלוה והולך עמו וכן היו מעשים בספרד בכל יום עכ"ל:

סליקו להו זה בורר

אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה וחקירה. חקירות ובדיקות היו חוקרין את העדים:

משפט אחד וכו'. ובדיני נפשות כתיב ודרשת וחקרת ושאלת היטב:

דיני ממונות בשלשה. הא ילפינן בפ"ק [דף ג:]:

פותחין. תחלת משאו ומתנו של ב"ד:

בין לזכות בין לחובה. באיזה שירצו:

אבל דיני נפשות פותחין לזכות ובגמ' יליף לה:

מטין ע"פ אחד. מטין את הדין אחר המרובין ע"פ דיין אחד כגון ב' אומרים זכאי ואחד אומר חייב או איפכא:

דיני נפשות מטין ע"פ אחד . י"ב מזכין וי"א מחייבין זכאי. אבל לחובה אין מטין אחר הרוב אא"כ רבו המחייבין על המזכין שנים כדאמרינן בפ"ק [דף ב.] מלא תהיה אחרי רבים לרעות:

מחזירין. סותרין את הדין לאחר שאמרוהו וידעו שטעו מחזירין את הדבר בין לזכות בין לחובה:

ואין מחזירין לחובה בגמ' יליף לה:

הכל מלמדין. אפילו תלמידין היושבין לפני הדיינים ולא נתמנו ב"ד על כך:

המלמד חובה. דיין שהתחיל להביא ראיות תחלה לחובה יכול לחזור בו לזכות ואינו חוזר ומלמד חובה. סברא היא דבעינן והצילו ובגמ' [דף לד.] מוקים לה בשעת משא ומתן דמתוך שאתה אומר לו שלא לחזור הוא מחזר אחר ראיות להעמיד דבריו שמא ימצא ראיות נכונות אבל בשעת גמר דין שכבר חזר על כל צדדיו ונראה לו שאין דבריו נכונים חוזר ומלמד חובה:

דנין ביום משא ומתן של דין:

וגומרין בלילה אם רצו וכולהו יליף בגמ' [דף לד.]:

דיני נפשות דנין בו ביום לזכות ביום ראשון ואין פוסקין דינו לחובה אבל מלינין אותו עד למחר שמא ימצאו לו הלילה זכות:

לא בע"ש. שאין יכולין לגמור את הדין למחר אם יתחייב שאין מיתת ב"ד דוחה שבת [דף לה:]:

ולשהותו א"א משנגמר דינו משום עינוי הדין:

הטמאות והטהרות. אם בא אדם לשאל על דבר טהרות שואלין תחלה לגדול שבדיינים מהו אומר בדבר:

מן הצד. מן הקטנים שמא יחייבנו הגדול ולא ירצו לחלוק עליו משום לא תענה על רב שכתוב בלא יו"ד על דבריו של גדול:

הכל כשרין. ואפי' ממזר:

וישראל המשיאים לכהונה המיוחסים הראוים להשיא בנותיהם לכהונה ואע"ג דאתקוש דיני ממונות לדיני נפשות כדאמרן פליגי בכל הנך מכח קראי כדאיתא בגמ' [דף לו:]:

גמ' באחד בניסן לשמיטה. נקט הכי לרבותא דאפי' שמטה דאי לאו דדוקא קאמרי בו ביום לא הוו מרעי למילתייהו לכתוב שטר מלוה הנעשית קודם לכן באותו זמן דלא שכיחי אינשי דמוזפי דמתיראין מן השמטה שלא תשמט מעותם וליכא למימר אחרוהו וכתבוהו דלא מרעי ליה לשטריהו שהכל מרננין אחריו לומר מזוייף הוא שאין דרך להלות בזמן שמטה אפ"ה כיון דשביעית אינה משמטת עד סופה כדכתיב מקץ תלינן באחרוהו וכתבוהו ומכשירין דעבידי אינשי דמוזפן בראש השמטה. וכתבו ז"ל דשמעינן מהא דאם היה כתוב בסוף שמטה והוזמו השטר פסול ולא אמרי' אחרוהו וכתבוהו:

שזמנו כתוב. זמנו מוכיח שנכתב בא' בניסן בשמטה והוציאו ב"ח על חבירו או ע"י פרוזבול שלא שמטתו שביעית או שהגיע זמנו לגבות קודם ראש השנה של שמינית ושביעית אינה משמטת אלא בסופה דכתיב מקץ שבע שנים לסוף שביעית וזה קדם ותבעו:

חיישינן שמא וכו'. פרש"י ז"ל שלא כתבו השטר בזמנו אלא אחרוהו מלכתוב וביום כתיבתו היו במקום אחר כמו שהעדים אומרים אלא שהם כתבו שם המקום שראו בו ההלואה ואע"ג דאמר להו רב לספריה (גיטין דף פ.) כי יתביתו בהיני כתובו בהיני ואע"ג דמסרין לכו מילי בשילי דאלמא לעולם הם צריכים לכתוב המקום שהם שם ה"מ לכתחלה אבל דיעבד לא מיפסיל בהכי:

וכתבו עליו דלא נהירא דודאי אפסיל בהכי דהתם בגיטין מייתי לה גבי מתניתין דהיה במזרח וכתב במערב ומשמע דכי היכי דגבי גט פסול ה"נ בשאר שטרות. אלא ה"פ השטר בזמנו נכתב ובאותו מקום שנכתב בשטר היה אלא שהם איחרו זמנו ולא כתבו מאותו זמן ואפשר כי ביום הכתוב בשטר היו הם במקום אחר שכבר היה נכתב השטר זה ימים אלא שהם אחרו זמן כתיבתו וכאותה שאמרו שטר שזמנו כתוב בשבת או בעשרה בתשרי כשר שאנו אומרים אחרוהו וכתבוהו שאין פירושו אחרו מלכתוב עד אותו יום שזה א"א אלא מתחלה כתבוהו ואחרו זמנו ולא דקדקו באיזה יום נופל הזמן הכתוב בשטר:

מאוחרין אמאי כשרין. דאי בעי' דרישה וחקירה לא היה שום שטר מאוחר כשר דנימא זיופא הוא ולא ראו עדים החתומים בו את המלוה הזאת ואי משום הנך אחריני תהוי כמלוה ע"פ ולא תטרוף לקוחות דמלוה ע"פ לא טרפה ממשעבדי דלית לה קלא אלא ודאי לא בעינן דרישה וחקירה ומינה דלא בעינן עדות שאתה יכול להזימה דטעמא דדרישה וחקירה משום דבעינן עדות שאתה יכול להזימה הוא: