נימוקי יוסף על סנהדרין ח.

אלא אפילו הכמין לו עדים וכו'. פטור כל היכא דלא אמר אתם עדי אבל אמר אתם עדי חייב לעולם בין ע"י תביעה בין שלא ע"י תביעה דכיון דאמר אתם עדי לאו השטאה היא ומשום שלא להשביע את עצמו ליכא שאין אדם עשוי להזמין עדים ולומר להם הוו עלי סהדי במה שאדם אומר שלא להשביע ובירושלמי נמי אמרו שאם היה כמוסר להם עדות חייב דאמרינן התם [הלכה ח] גבי מתני' דקתני הא אמר לי ר' יוסי בשם ר' יוחנן אם היה מתכוין למסור לו עדות עדותו מתקיימת ולא גרע אתם עדי ממוסר עדות אדרבה עדיף טפי ומשמע נמי דאפילו ע"י תביעה מהני כמוסר דכיון שמסר להם עדות אין זו השטאה ומיהו ה"מ מוסר דבריו לעדים אבל לבעל דבר עצמו הא אמרינן דאפי' הכמין לו עדים אחורי הגדר ואמר מתירא אני שמא תכופני בדין שנראה ודאי שכמוסר אמר ליה אפ"ה פטור דכל לגבי בעל דבר משטה הוא בו אבל שלא ע"י תביעה דליכא למיחש להשטאה אלא משום שאין אדם עשוי להשביע את עצמו כל שהוא כמוסר דבריו בין לבעל דבר בין לעדים מהני ואיכא מ"ד דכל היכא שהודה לבעל דבר עצמו שלא ע"י תביעה לא בעינן כמוסר כלל ולא אתם עדי דלא אמרינן טעמא דאדם עשוי שלא להשביע אלא בעדים אבל בבעל דבר עצמו לא שאין אדם עשוי להודות לחבירו שהוא חייב לו אם אינו אמת משום טעמא דשלא להשביע ומיהו לישנא דמתני' לא דייק הכי דקתני לא אמר כלום עד שיאמר בפנינו הודה לו ומתני' כללא כייל דלעולם לא מהני אפילו במודה לבעל דבר עד שיאמר בפנינו דהיינו אתם עדי ואם איתא משכחת לה דמהני בלא אתם עדי כל שהודה לו מעצמו והיכי קתני לא אמר כלום עד שיאמר דמשמע לית ליה תקנתא אלא בהכי אלא משמע דאפי' במודה לבעל דינו אמרי' טעמא דשלא להשביע וכ"כ בתוס':

דקא טעין איהו טענת משטה אז הוא דפטור אבל אנן היכא דלא טעין איהו משטה הייתי בך כשהודיתי אלא אמר לו לא אתן לך הבא עדים שהלויתני אין טוענין בשבילו אלא אומרים אחר שיש עדים שהודית לו שלם כן פרש"י ז"ל ור"ח ז"ל אבל רי"ף והרמב"ם ז"ל פירשו דהא דאמרינן דקא טעין איהו אף בדלא אהדד משטה אני בך מיירי אלא אפילו אמר לא היו דברים מעולם פטור והא דאמרינן אבל אנן לא טענינן ליה היינו לומר שאם מודה שהודה לו אלא שכופר בעיקר החוב חייב דכיון שהוא מודה בהודאה צריך ליתן טעם לדבריו למה הודה ואם לא טען אין טוענין לו:

כל מילתא דכדי. דברים של חנם:

לא דכירי אינשי. דמשום דמילי דכדי הוו מעיקרא כשהודה שהיה משטה בו הוא לא דכיר השתא הלכך פטור ואין זה חשיב מכחיש עדים אע"פ שעדים העידו ששמעו כשהודה ואשכחן דכוותה דתלינן בשכחה אפילו במכחיש את העדים דאמרינן בפרק שבועת העדות (דף לד:) ההוא דא"ל לחבריה מנה מניתי לך בצד עמוד זה אמר ליה לא עברתי בצד עמוד זה מעולם אתי סהדי ואמרי דהשתין מים בצד עמוד זה ואסיקנא כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש לא שוי אדעתיה:

ההוא דאכמין ליה לחבריה בכילתא. יריעה שפרוסה סביבות המטה:

עירי ושכבי וכו'. רוצה אתה שיהו כל השומעין מעידין בין ערים בין ישנים כדי שלא יהיה מכיר שבפני עדים אמר כן שיהא סבור שכולם ישנים ויאמר הן:

אי שתיק ה"נ כתבו המפרשים ז"ל דוקא אי שתיק באתם עדי אבל בעיקר הודאה לא אמרי הכי אלא דוקא כי אמר לוה הוא דמהני אבל אמר מלוה ושתיק לוה לא ושמעינן מיהא דכל היכא דאי שתיק הוו עליו סהדי אע"ג דלא חזי להו ולא ידע דאיכא איניש התם והיינו נמי דמייתינן בגמ' אידך עובדא דאכמין ליה עדים בקברא דלא תימא בכילתא הוא דמהני היכא דאשתיק משום דעבידא דאית בה אינשי וכיון דאשתיק ניחא ליה אבל בקברא דלא שכיח אינשי ביני קברי אימא האי דשתיק משום דעתיה דליכא אינשי התם הוא קמ"ל עכ"ל:

ההוא דהוו קרו ליה קב רשו. מלא קב של שטרות יש עליו:

מאן מסיק בי. למי אני חייב כלום:

אדם עשוי. לומר לבריות מחוייב אני מעות לפלוני להתרחק מעין רעה ואפילו בהא שזה היה מכוין להשביע עצמו דהא קאמר מאן מסיק בי אפ"ה אמרי' דמה שהודה כדי שלא להשביע את עצמו עשה שהוא רוצה שלא יחזיקו אותו בעני וגם אינו רוצה שיחזיקו אותו בעשיר שיש דעות באדם:

עכברא דשכיב כו'. עשיר שלא נהנה מממונו כגון עכבר זה ששוכב על דנרי זהב ואינו נהנה מהם:

שלא להשביע. שלא להראות שבע והסכימו המפרשים ז"ל דהך טענה דאדם עשוי שלא להשביע אי לא טעין איהו אנן לא טענינן ליה וכדכתבינן בטענת משטה אני בך והא דאמר רב נחמן אדם עשוי וכו' אפשר לומר שהבעל דין טען כן אלא שהתלמוד לא חשש להזכיר זה שלא בא אלא לומר שרב נחמן פסק הדין כן ור' חייא נמי אפשר שהבנים טענו כן או משום דאנן טענינן ליתמי כל מאי דמצי טעין אבוהון וכן כתבו בתוס' דטוענין ליתומים טענת משטה אני בך כיון דאי טען אבוהון מהימן וכן מדברי הר"ם ז"ל נראה שאף בטענה שלא להשביע בעינא דטעין איהו ואע"פ שדעת בעל המאור דטענינן ליה:

בפני שנים וקנו מידו כותבין. שטר הודאה ואע"פ שלא אמר כתבו דסתם קנין לכתיבה עומד:

ואם לאו אין כותבין. ואע"ג דאמר להו אתם עדי וחייב לשלם לו אפ"ה ניחא ליה מלוה ע"פ ממלוה בשטר:

והסכימו מפרשים אחרונים ז"ל דהא דנקט שנים לומר דאם קנו מידו לא צריך לומר כתובו אבל אה"נ דאם אמר לאחד אתם עדי שאני מודה לזה כך דלא מצי תו למימר משטה הייתי בך דמסתמא לא אזמין יתיה בכדי ואם כפר בו ואמר שמעולם לא הזמינו ולא הודה כך משתבע דהא קי"ל כל מקום שב' מחייבין אותו ממון א' מחייבו שבועה וכלל גדול הוא זה לכל דבר ואע"פ שדעת הרב בעל המאור ז"ל שעד אחד שהודה בפניו אינו כלום:

שלשה. עשאן ב"ד והפקרן הפקר ויכולין לשנות המלוה בשטר:

חש לה רב ולא רצה לשנותה למלוה בשטר אלא להיותה במקום הודאה בפני שנים שלא קנו מידו:

מכנפי ויתבי. שלשה שהיו יושבין ובא והודה בפניהם הואיל ולא זמנם ולא קבעם לכך לא נעשו ב"ד אלא עדים דדילמא אי לא הוו אלא תרי נמי הוה מודה ליה קמיהו ולא הוה מיהדר בתר ב"ד:

כנפינהו איהו כתבי'. דמדכניף תלתא דעתיה אבי דינא:

דקבעי דוכתא. כדרך דיינים:

ושלחו שליח. בשמם ללוה למייתי קמייהו ואודי והואיל ועמד בדין נעשה כמלוה בשטר שגלויה לכל הלכך כתבינא וכתב רי"ף ז"ל בהלכותיו הא מילתא חזינא בה פלוגתא ביני רבוותא איכא מ"ד הלכתא כמר בר רב אשי דכל היכא דלא איתמר בהדיא דלית הלכתא כוותיה הלכתא כוותיה בר מהני תרי מיפך שבועה וחיורי וסימניך הפך לבן והאי סברא דרבינו האי גאון ז"ל עכ"ל:

נראה דעת הרב ג"כ למפסק כמר בר רב אשי וכתבו מן המפרשים ז"ל דהא דמר רב אשי דלא כתבינן עד וכו' היינו משום דבמודה מעצמו איירי בלא תביעת בעל דבר הלכך אין שם דיינים עליהם אבל במודה ע"י תביעה בפני ג' ואמר הוו עלי דיינים ה"ז ב"ד גמור ויכולין לחייבו וכל שהם יכולין לחייבו כותבין לו שטר וכן נראה ודוקא קודם שיצא מלפני ב"ד אבל לאחר שיצא אין כותבין דחיישינן שמא נתן לו ובהכי מתוקמא ההיא דריש מציעא [דף יז.] דבין בתן לו בין חייב אתה ליתן לו ואמר פרעתי נאמן בא מלוה לכתוב אין כותבין לו: