נימוקי יוסף על סנהדרין ז:

האוהב והשונא פסולים. תניא והוא לא אויב לו ולא מבקש רעתו חדא לדיין דפסיל למידן למאן דסני ליה משום דלא חזי ליה זכותא אבל עד כשר וחדא לכדתניא איסי בן יהודה אומר והוא לא אויב לו ולא מבקש רעתו מכאן אזהרה לב' תלמידי חכמים ששונאים זה את זה שאין יושבין בדין:

שונא מסקינן בגמ' כל שלא דבר עמו ג' ימים באיבה:

שאין יושבין בדין לכתחלה הוא דקאמר דלית להו למעבד הכי אבל היכא שדנו אין דיניהם בטל בשביל כך:

ירושל' [הרי"ף מייתי ליה לקמן סי' אלף י"א] אמר ר' סימון צריך הדיין לשנות טענותיהם שנאמר ויאמר המלך זאת אומרת בני החי ובנך המת רב הונא מיקל לדיינא דאמר מקבלין אתון חד סהיד אלא אינון יימרין את לא תימא:

רב הונא כדהוה חזי זכו לבר נש ולא הוה ידע ליה הוה פתח ליה משום פתח פיך לאלם ר' אבהו בשם רבי יוחנן המכמין אחורי הגדר לא עשה כלום רבא בשם רב הונא אמר צריכין העדים להיות עומדין בשעת עדותם שנאמר ועמדו שני האנשים ר' יהודה אומר אף הנדונין צריכין להיות עומדין בשעה שמקבלין דינם שנאמר אשר להם הריב לפני ה':

לא יומתו אבות על בנים למה לי והלא כבר נאמר איש בחטאו יומתו שלא יהיו העדים קרובים לבעלי דינים ומנין אף הדיינים שנאמר ובנים לא יומתו על אבות ומנין שלא יהיו העדים קרובים לדיינים הגע עצמך שאם הוזמו לא מפיהם הם נהרגין ומנין שלא יהיו העדים קרובים זה לזה הגע עצמך שאם הוזם אחד מהם כלום (אינו) נהרג עד שיוזם חבירו אם אתה אומר כן לא נמצא נהרג על פיו ומנין שלא יהיו הדיינים קרובים זה לזה אמרה תורה הרוג על פי דיינים הרוג על פי שנים עדים מה העדים אין קרובים זה לזה אף הדיינים אין קרובים והלכתא אם העדים קרובין בין למלוה בין ללוה בין לערב פסולין להעיד דאי לית ליה בתר ערבא אזיל. תנא אין דנין לא זה את זה ולא זה עם זה ואין מעידין לא זה את זה [ולא זה עם זה] (ולא זה על זה) ולא זה בפני זה ע"כ בהלכות מפורש בתוספתא בפרקין צריך שלא יהיו הדיינין קרובים זה לזה משום דכתיב על פי שנים עדים יקום דבר מה עדים אין קרובים זה לזה אף דיינין שלא יהיו קרובים זה לזה וכן פסק הרי"ף ז"ל:

מתני' כיצד בודקין מפרש בגמרא היכי אמרינן להו אמר רב אשי הכי אמרינן להו סהדי שקרי אאוגרייהו זילי דכתיב והושיבו שני אנשים בני בליעל נגדו ויעידו לאמר ברך נבות אלהים ומלך ופרש"י אאוגרייהו זילי השוכרין אותם מבזין אותם קלים הם בעיניו דהא גבי נבות יועצי המלך היו אומרים שיביאו בני בליעל שיעידו שקר הם עצמם היו קורים אותם בני בליעל:

פטור דכתיב אחרי רבים להטות אפילו שנים מזכין וכו'. והשלישי אומר איני יודע יוסיפו הדיינין ואע"ג דאי הוה פליג עלייהו בטל במיעוטו כי אמר איני יודע הוי כמי שלא ישב בדין ונמצא הדין בב' ואנן ג' בעינן:

גמ' בפנינו הודה לו משמע דבעינן שיודה לו בפני עדים דאי לא ליתני אנו שמענו שהודה לו אלא ודאי העדים הוזמנו לכך וזה סיוע לרב יהודה אמר רב:

משטה אני בך פטור פרש"י ז"ל שוחק הייתי בך בשביל שהיית שואל לי מה שלא היה דכשם ששחקת בי לתבעני מה שאיני חייב לך גם אני שחקתי בך והודיתי והוסיפו המפרשים ז"ל דה"מ כשמודה לו ע"י תביעה אבל הודה לו מעצמו או שאמר לעדים כן שלא בפניו ליכא למימר טעמא דהשטאה דמה לו להשטות בהם מאחר שאין אדם תובע לו כלום:

והא דתנן הוא אמר לי שאני חייב לו לא אמר כלום לאו מטעמא דהשטאה הוא אלא לפי שאדם עשוי שלא להשביע את עצמו כדאיתא לקמן [דף כט:] וכן פרק (מי שמת) [גט פשוט] [דף קעה.] גבי ש"מ שהודה משמע דלא שייך טעמא דאדם עשוי שלא להשביע אלא במודה מעצמו אבל במודה ע"י תביעה לא שאין אדם עשוי להודות לבעל דינו התובעו כדי שלא להשביע את עצמו אבל אפשר שהוא משטה בו: