נימוקי יוסף על סנהדרין ו.

דסתם לן תנא כר"מ דתנן אלו הם הפסולים המשחק בקוביא וכו'. זה הכלל כל עדות שאין אשה כשרה לה אף הם אינם כשרים לה מני אילימא ר' יוסי הא איכא עדות דדיני נפשות שאין האשה כשרה לה והם כשרים לה אלא לאו ר"מ היא:

נשקיה אכרעיה. דרב פפי שהפך בזכותו וקביל עליה כרגיה להצילו כל ימיו ממנת המלך והלכה כר"מ דאמר עד זומם לכל התורה כולה פסול:

גרסי' בקדושין [דף מ:] וכל שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ אינו מן הישוב אמר ר' יוחנן ופסול לעדות:

תנו רבנן האוכל בשוק הרי זה ככלב וי"א פסול לעדות אמר רבי אבין הלכה כי"א:

מתני' אלו הם הקרובים וכו'. כולהו ילפינן מקראי בגמ':

ובעל אחותו. דאחיו הוא דילפינן בעל כאשתו ובנו נמי דה"ל בן אחותו כבן אחיו הוא דילפי' בגמ' קרובי האם כקרובי האב:

בעל אחות אביו כאחי אביו:

ובעל אחות אמו. כמו אחי אמו ובעל אמו גרסי' בהדייהו:

גיסו בעל אחות אשתו וכן הוא ביבמות [דף צד:] וברוב מקומות התלמוד מיהו אשכחן דבעל אחותו נמי אקרי גיסו כדאמרינן בחולין [דף יח:] דר' יוחנן הוי קרי לר"ל גיסא גיסא משום דבעל אחותו היה ומסתמא נמי כי היכי דלר"ל קרי ליה גיסא ר"ל נמי קרי ליה לר' יוחנן גיסא:

חורגו. בן אשתו:

לבד. ולא בנו וחתנו ואי קשיא כיון דתנא בעל אמו פסול לא ממילא ידעינן דהוא נמי פסול לבעל אמו ולמה לי תו למיתני חורגו ואי משום לבדו לישתוק מיניה וכל מה דלא תני ליה לא משתמע מיניה אלא הוא לבדו לא תקשה לך דכל הנך דמשתמעי מכללא מיתני במתני' בהדיא דאורחא למיתני כשם שזה פסול לזה כך זה פסול לזה:

זו משנת ר' עקיבא וכו'. פרש"י ז"ל דלאפוקי אחי האם דאין ראוי ליורשו דקי"ל (ב"ב דף קח.) אחי האם מנחילים ולא נוחלים אתא וכתבו עליו מן המפרשים ז"ל דא"כ כל הראוי ליורשו לאפוקי מאי ועוד דאחי האם כיון שהוא יורש אותם ראוי לירשו מיקרי וכיון שהוא פסול להם גם הם פסולין לו שקרובות שניהם שוה דטעמא דראוי ליורשו לאו משום נגיעות עדות הוא אלא לפי שהראויין קורבתן יתירא ופי' הם ז"ל דלמשנה ראשונה כל קרובי אישות כשרים הם דלא מיקרי ראוי ליורשו אלא כשהוא יורש אותו ממש כגון קרובי עצמו בין מן האב בין מן האם משא"כ בקרובי אישות שאין הבעל זוכה לעולם אלא מיד אשתו שאם מתה או נתגרשה אין לו כלום הלכך אין לך פסולין למשנה ראשונה אלא קרובי האב וקרובי האם בלבד ומתני' הכי קתני דודו ובן דודו מצד האב וכל הראוי ליורשו [כעין השנויים] במתני' הזאת כלומר דהוא ראשון בשני או שני בשני כגון דודו ובן דודו [ואי] תני כל הראוי ליורשו ותו לא הוה אמינא אפי' רחוקין כמה כל שהם משבט א' להכי תנא דודו לומר דלא מרבינן מכל הראוי ליורשו אלא במדרגה זו ואי תנא דודו ובן דודו לחוד ה"א מן האב ולא מן האם צריכא:

וכל הקרובים לו באותה שעה שהוא בא להעיד:

היה קרוב. שהיה חתנו:

ונתרחק. שמתה אשתו קודם שראה עדות זו כשר דתחלתו וסופו בכשרות הוא וליתא להא דר' יהודה:

כתב רבינו משה מקוצי וז"ל פסק ר"ת ז"ל שאין הלכה כרבא דאכשר שלישי בראשון התם פ' יש נוחלין [דף קכח:] והא דאמרינן התם הלכה כרבי אבא לאפוקי מאי אי לאפוקי מדרבא מוסיף הוא פי' כיון שאינו אלא מוסיף לא היה לו לומר הלכתא כרבי אבא לאפוקי מדרבא דאינו מוצא בלשון הזה מאחר שאינו אלא מוסיף אלא הול"ל לית הלכתא כוותיה דרבא וכן משמע בירושלמי דקאמר משה מהו באשת פנחס לעדות א"ר יוחנן מותר לכתחלה מכלל דלפנחס אסור דהו"ל שלישי בראשון ומה שאינו אומר אשה כבעלה כדאמרינן הכא באשת חורגו שאני התם דאיתפלג דרא וכן פסקו בה"ג של רב יהודאי גאון דג' בראשון פסול מדרבנן ונראה דהאי מדרבנן ט"ס הוא אלא כתוב היה שם מדרב שדורש זה מיתור וי"ו דובני כדאי' לקמן בגמ' ובמתני' דהכא לא פסלו אלא שני בראשון ובפ' י"נ פסקו הרמב"ם והר"ש ז"ל כרבא מיהו אין להקל בדבר מאחר שחולק בו ר"ת ז"ל וה"ג והירושל' ע"כ:

שושבינו פסול . בימי חופתו:

לא נחשדו ישראל על כך להעיד שקר משום איבה ואהבה ודוקא בעדות פליגי אבל בדין מודו ליה רבנן דפסול לו לדון דכיון דסני ליה לא מצי להפך בזכותו וליתא לר' יהודה נמי בהא:

גרסי' בגמ' (נדה דף מט:) כל הכשר לדון כשר להעיד וכל הכשר להעיד כשר לדון משמע דכל הכשר בזה כשר בזה וכל הפסול בזה פסול בזה אבל האוהב והשונא אע"פ שהוא כשר להעיד הוא פסול לדון משום דכיון שהוא שונא אותו לא יראה לו שוב זכות והאוהב לא יראה שום חובה כך כתוב בספר חקות הדיינים:

ועוד [גרסינן בגמרא] מנה"מ דת"ר לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות מת"ל אם ללמד שלא יומתו אבות בעון בנים הרי כבר נאמר איש בחטאו יומתו אלא לא יומתו אבות בעדות בנים ובנים לא יומתו בעדות אבות ובנים בעון אבות לא והכתיב פוקד עון אבות על בנים על שלשים התם בשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם כדתניא ואף בעונות אבותם אתם ימקו כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם דכשאין אוחזין הרי כתיב איש בחטאו יומתו ושאין אוחזין מעשה אבותיהם בידיהם לא והכתיב וכשלו איש באחיו איש בעון אחיו מלמד שכל ישראל ערבים זה לזה התם שהיה בידם למחות ולא מיחו:

אשכחן אבות לבנים ובנים לאבות בנים להדדי מנ"ל:

א"כ לכתוב לא יומתו אבות על הבן מאי על בנים דאפילו בנים להדדי אשכחן בנים להדדי בנים לעלמא מנ"ל א"כ לכתוב בן על אבות אי נמי והוא על אבות מאי בנים אפי' בנים לעלמא אשכחן קרובי האב קרובי האם מנ"ל אמר קרא אבות אבות תרי זימני אם אנו ענין לקרובי האב תנהו ענין לקרובי האם אשכחן לחובה לזכות מנלן אמר קרא יומתו יומתו תרי זימני אם אינו ענין לחובה תנהו ענין לזכות אשכחן בדיני נפשות בדיני ממונות מנ"ל אמר קרא משפט אחד יהיה לכם לא יומתו אבות שני אבות בעדות בניהם וע"כ הנך בב' אחין קא משתעי שהם קרובים דבאב ובנו לא מצית למימר דא"כ לא הוו להו אבות אלא חד אב וחד בן ולקמן מפרשי כולהו מינייהו:

בשאוחזין מעשה אבותיהם ונפרעים מהם עונותיהם ועונות אבותיהם:

איש באחיו. איש בשביל אחיו:

אשכחן אבות לבנים ראובן לבן שמעון דהיינו אחי אביו ושמעון לבן ראובן שהוא בן אחיו וכ"ש אבות להדדי דהא בנים מכח דידהו קאתי:

בנים להדדי דקתני במתני' דבן אחי אביו פסול לו:

על הבן דכיון דכתיב אבות שני אחין משמע ועל הבן משמע בנו של כל א' הוי פסול לשניהם:

לעלמא שיהיו שניהם קרובים פסולים להעיד על אדם מן השוק וכתבו מן האחרונים דהא דאמרי' בירושל' [בפירקין הל"ט] שצריך שלא יהיו העדים קרובים לדיינים ולא קרובים זה לזה נפקא נמי מהאי קרא דגזרת הכתוב הוא שלא להוציא ממון ע"פ קרובים וכלל זה בין שהעדים קרובים זה לזה בין שהעדים קרובים לדיינים דקרא לאו בעדות בלחוד איירי דלאו עדות כתיב אלא לומר שלא להוציא ממון ע"פ קרובים ואם העדים קרובים לדיינים הרי אתה מוציא ממון ע"פ קרובים:

אמר רב נחמן:

תנא תונא תנא דידן כגון אבונא אחונא: