נימוקי יוסף על סנהדרין ה:

חשוד על העריות. פרש"י ז"ל בא על הערוה ממש וכן דעת הרב בעל העיטור ז"ל וכן משמע ממה שגריס רבינו אלפס ז"ל עלה דרב ששת שהשיב לו רב נחמן שאני הכא שיצרו תקפו ומהך גירסא ודאי משמע דאפילו בבעל ממש איירי ובעל מתיבת' נמי גריס הכי אבל בגרסא הנמצאת בספרינו ליתא אבל מן האחרונים ז"ל כתבו הנכון כמו שפירש הרז"ה ז"ל דחשוד על העריות היינו מי שעסקיו עם הנשים תמיד ומתייחד עמהן והא דא"ל רב ששת ארבעים בכתפיה וכשר לאו דאית ביה מלקות מדאורייתא דהא לית ביה לאו מפורש (קדושין דף פ:) דמכי יסיתך אחיך בן אמך נפקא אלא משום דמלקין על לא טובה השמועה [שם פא:] ורב נחמן לא השיב לו כלומר שלא חשש לו כיון דלית ביה לאו מפורש. אבל לדעת הגאונים ז"ל הא דמכשר רב נחמן אע"ג דאית ביה לאו חמור ומפורש משום דסבר כרבא דבעינן רשע דחמס [כאן דף כז.] והא לאו רשע דחמס הוא ולפי גרסתם שהשיב לדרב נחמן משמע דלאו דוקא רשע דחמס אלא כל חייבי לאוין פסולים דשאני הכא דיצרו תקפו ובתשו' כתב רבינו אלפסי ז"ל שאין כל חייבי לאוין פסולין אלא לאו שיש בו מעשה ונשבע ומימר ומקלל חבירו בשם שהם בני מלקות ומסור נמי פסול לעדות ע"כ. ופסק הרב ז"ל משמיה דרבוותא כרב ששת דהא מילתא איסורא היא וקי"ל כרב ששת באיסורי ומיהו ממה שהשיב רב נחשון ז"ל מדאמר רבא מודה רב נחמן וסוגיא דרבינא ורב פפא כוותיה אזלא ודיני נינהו והלכתא כוותיה דר"נ. דבדיני הלכתא כר"נ וכ"כ הרב בעל העיטור דמסתבר כרב נחמן וז"ל אע"ג דקי"ל כאביי דאמר לא בעי רשע דחמס ומומר אוכל נבלות להכעיס ומועלין בשבועות והנהו קבוראי דקבור מיתא בי"ט ראשון כולן פסולין לעדות שאני הכא דיצרו תקפו:

ענה מרי. ענני אדוני:

ארבעין בכתפי. חייב במלקות אע"פ שאין התראה דאמר מר (קדושין דף כ.) מלקין על לא טובה השמועה כדכתיב אל בני אל בני לא טובה השמועה:

וכשר. בתמיה:

לאפוקה. לומר מת בעלה או גרשה דניחא ליה לשווייה פנויה דתהוי שכיחא ליה:

לעיולא. לומר פלוני קדשה הא עדיפא ליה דלא תהוי שכיחא ליה דכתיב מים גנובים ימתקו ורב אלפסי ז"ל גריס ומודה ר"נ לענין עדות אשה שהוא פסול בין לאפוקי בין לעיולי:

ניסן. זמן קציר:

תשרי. זמן בציר ואסיף:

לא שמיה גנב. כדמפרש ואזיל:

באריסא דטרח בה דמורה בה היתרא וסבר ליטול דבר מועט יותר על חלקו מפני שטרח:

ובדבר שנגמרה מלאכתו. דמשוי נפשיה כפועל ומורה ביה היתרא וסבר לא קפיד:

איכרי. לאו היינו אריס ואינו חולק בפירות:

קיבורא דאהיני. אשכול של תמרים הרבה בענף אחד:

קבוראי. קוברי מתים:

ופסלינהו לעדות. דמשום שכר ממון עוברים על דת והוו להו כרשע דחמס:

הא קא שמתינא להו. ולא באו לפני חכמים להתנצל לפניהם ולומר דלשם מצוה נתכוונו:

סברי כפרה עבדי לן רבנן. אין חוששין לבא כי מאחר שנדו אותם יודעים הם שחטאו לפיכך לא רצו לבא להתיר להם נדויים והם חפצים באותו העונש כדי שיתכפר להם העון:

איתמר עד זומם. העיד בניסן והוזם בתשרי על עדות זו וכתב רבינו אלפסי ז"ל דרבוותא קמאי הוה מוקמי לה בעדות בשטר ואי קשיא אמאי מפסלי לימא אחרוהו וכתבוהו ואפילו כתוב בשטר דלא אחרוהו מ"מ היאך אפשר לפסלן למפרע מזמן הכתוב בשטר דכיון דהוזמו שטר מזוייף הוא ואין לו נאמנות כלל ואפשר לומר דמיירי בשהוחזק השטר בב"ד זה ימים שאפשר לפסלה למפרע משהוחזק השטר בב"ד והרמב"ם ז"ל בפ' י"ט מהלכות עדות וז"ל אין העדים נעשים זוממין עד שיאמרו בב"ד שטר זה בזמנו כתבנוהו ולא אחרנוהו וכו' אמרו בזמנו כתבנהו כיון שהוזמו הרי נפסלו למפרע מיום שנודע שחתמו על השטר שהעדים החתומים על השטר הרי הוא כמי שנחקרה עדותן בב"ד בעת החתימה ע"כ:

למפרע הוא נפסל. כל עדויות שהעיד מניסן ואילך פסולין שהרי משהעיד עדות זו הוא רשע:

ביע"ל קג"ם. יאוש שלא מדעת (ב"מ דף כא:) עד זומם דהכא. לחי העומד מאיליו בעירובין (דף טו.) קדושין שאין מסורין לביאה בהאומר לשלוחו [דף נא:] גלויי דעתא בגיטא בהשולח [דף לד.]. מומר אוכל נבלות להכעיס:

לתאבון דברי הכל פסול דכיון דמשום ממון קא עביד דהא שכיחא בזול מדהתירא ה"ל רשע דחמס ופסול לעדות:

שבועת שוא. על עמוד של אבן שהוא של זהב ואע"ג דלאו רשע דחמס הוא ותלמודא פסק כאביי דלא בעינן רשע דחמס לאביי לא הוי טעמא משום דעבירה קא עביד הוא אלא טעמא דאביי משום דרשע הוא ורחמנא פסלי' לעדות דכתיב אל תשת רשע עד אבל בעלמא בשאר איסורים דלא שייך עדות דאפילו עד אחד כשר בהם ואפילו אשה ליכא למפסליה:

ירושלמי [פ"ז דשבועות הל"ד] החשוד בשבועה מאימתי חזרתו כשיבא לב"ד שאין מכירין אותו ויאמר להם חשוד אני והא דמחמרינן לעיל גבי טבח טפי משום שהאמינוהו להאכיל לרבים ראוי לענוש יותר. וחשוד על שבועת שוא דאמרן דפסול לא משבועת בטוי קתני כגון אוכל ולא אוכל משום דכי קא משתבע בקושטא משתבע דאפשר שלא יעבור על השבועה:

וכתב הרב בעל העיטור ז"ל מסתבר דנהי דלא קתני לה מיהו אם עבר על השבועה מפסיל ושמע מינה עבר על גזירת הקהל פסיל דהיינו שבועת ביטוי וכן הורה הרב יעקב ברבי משולם ז"ל:

בר חמא ליכהיוה לעיניה. ינקרו את עיניו דבטילו מיתות ב"ד והאי קנסא קא עבדי ביה דב"ד מכין ועונשין שלא מן התורה כך פרש"י ז"ל:

חושלא. שעורים קלופין:

קתא דבורטיא. בית יד של רומח: