נימוקי יוסף על סנהדרין ב:

וחכמים אומרים מוציא שם רע בכ"ג וכו'. וכי יש בו דיני נפשות מאי הוי אמר עולא בחוששין ללעז קמיפלגי ר"מ סבר אין חוששין ללעז ורבנן סברי חוששין ללעז מיתיבי וחכמים אומרים תבעו ממון בשלשה תבעו נפשות בכ"ג אמר רבא אני וארי שבחבורה תרגמנוה ומנו רב חייא בר אבין הכא במאי עסקינן כגון שהביא הבעל עדים שזינתה והביא האב עדים והזימום לעדי הבעל בא לגבות ממון מבעל בג' ובמקום דאיכא נפשות בכ"ג. פי' וכי יש בו דיני נפשות דקס"ד דחכמים דבעו כ"ג משום שיש בו דיני נפשות הכי קאמרי כיון דשייך במוציא שם רע דיני נפשות אם היה מביא עדים ולפיכך מקשי מאי הוי השתא מיהא לאו דיני נפשות הוא דליכא עדים:

חוששין ללעז שהוציא לה שלא מצא לה בתולים שמא ישמעו עדים ויבאו ויעידו שזנתה תחתיו הלכך ניבעי כ"ג מהשתא שמא יבא לידי נפשות ור"מ לא חייש לשמא יבאו עדים כיון דהשתא ליכא דיני נפשות דלית ליה עדים לבעל ולא בא השתא [אלא] להפסידה כתובתה ע"פ עצמו דקי"ל (כתובות דף י.) חכמים תקנו להן לבנות ישראל לבתולה מאתים ולאלמנה מנה והם האמינוהו להפסידה על פיו חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה:

תבעו ממון. ברייתא היא תבעו ממון תחלה להפסידה כתובתה תבעו נפשות שאמר שיביא עדים שזינתה בכ"ג וקשיא לעולא דאם חיישינן ללעז אפילו בתבעו ממון צריך כ"ג ותבעו ממון בג' היכי משכחת לה הכא במאי עסקינן לעולם חיישינן ללעז וברייתא מיירי בענין דליכא למיחש ללעז:

והזימום דתו ליכא למיחש ללעז דאיגלאי מילתא דשקורי משקר דבתר סהדי שקרי מהדר ופקעה ליה חזקה דאין אדם טורח בסעודה וכו' ואפילו להפסידה כתובתה אינו מהימן ותבעו ממון דקאמר לאו אתביעת ממון דבעל קאי אלא אתביעת מאה סלע שהאב תובע לבעל והכי קאמר בא לגבות ממון מבעל שנמצא שקרן בשלשה דהשתא ליכא למיחש שמא יבואו עדים שזנתה כיון דאיגלי לן דשקרן הוא הבעל כך היא שטת רש"י ז"ל והקשה עליו ר"ת ז"ל דאי להפסידה כתובתה קאתי בעל אם כן מוציא שם רע למתני' לאו דומיא דאונס ומפתה דקנס הוא ועוד דבכל דוכתא דמדכר מוציא שם רע לענין קנס דמאה כסף שחייב הבעל לתת לאב הוא ועוד דכל שלשה דמתני' מומחין הם ולגבי כתובה ודאי לא בעינן מומחין דהא אשכחן בכמה דוכתי שהיו דנין בבבל דיני כתובה וגם עכשיו נוהגים כן וכן קשה מה שפירש בלעז דאין לשון לעז נופל על כך שאין במשמעותו אלא חשד פסול שאינו כן כגון נמצאת אתה מוציא לעז על גיטין הראשונים וכן נמי קשה מה שפירש תבעו ממון בתביעת הבעל לאשה דאם כן תבעה מיבעי ליה ועוד קשה דלא הוה שייך בזה לשון תביעה אלא בא לפטור עצמו מכתובה על כן פירש ר"ת ז"ל דכולה שמעתין מיירי לענין מאה סלע שהאב תובע מן הבעל ולעולם מיירי כשהבעל בא תחלה והביא עדים שזנתה והוכחשו בחקירות כולם שלא כוונו באי זה יום או באי זו שעה ועכשיו בא האב לתבוע ק' סלע מן הבעל שהוציא שם רע על בתו דר"מ סבר דדין זה דנין אותו בשלשה דאין חוששין ללעז ורבנן סברי צריך כ"ג משום דחיישינן ללעז כלומר חיישינן לחשד פסול דב"ד דשמא אחר שיחייבו הג' לבעל לתת ק' כסף יביא הבעל עדים אחרים שהיו שם בשעת המעשה וידעו לכוין השעה ונמצא שנהיה צריכין לכ"ג לדון דיני האשה והיא מתחייבת מיתה על פיהם ונמצאת אתה מוציא לעז על ב"ד הראשון שחייבו לבעל שהרואה יהא סבור שבטעות דנו שלא ידעו שחזר הבעל והביא עדים אחרים ודוקא הוכחשו דאפשר לומר דקושטא קאמרי אלא שלא כוונו עדותם הוא דאמרי רבנן דחיישינן ללעז אבל הוזמו ע"פ עדים שאמרו להם שאותו יום היה אותו פלוני או אותה פלונית עמהם בהא כ"ע מודו דלא חיישינן ללעז דודאי אסהדי שקרי סמך. ורש"י ז"ל כתב בפירושו אית דמפרשי כל תביעת ממון להך שמעתא אמאה כסף דאב תבע לבעל ואי אפשר לפרש כן משום דאב לא מצי תבע לבעל אלא כשהוזמו עדי הבעל ואם בשהוזמו עדי הבעל מיירי תו ליכא למיחש ללעז כדמפורש בשמעתין. נראה שסבור הרב ז"ל דאם הביא הבעל עדים ואתכחשו אינו משלם מאה סלע וסמך לו על הא דאמרינן בכתובות (דף מ:) אמר ר"ל המוציא שם רע על הקטנה פטור ואסיקנא התם דטעמא משום דכתיב ואם אמת היה הדבר והוציאו את הנערה אל פתח בית אביה וסקלוה כלומר דדוקא היכא דמחייבא סקילה על עדותם הוא דאמרינן שאם נמצא שאינו כן משלם הבעל מאה כסף הא היכא דלא מחייבא סקילה על עדותם פטור ומינה דקטנה דלאו בת סקילה היא לא משלם עלה קנס הכא נמי כיון דעדותם מוכחשת היא ואין האשה נהרגת על פיהם אף הבעל נמי אינו משלם קנס ולפי דברי ר"ת ז"ל י"ל דלא ממעט התם אלא קטנה דלאו בת עונשין היא אבל גדולה כיון דבת סקילה היא והוא הוציא שם רע עליה אלא שהעדים לא כוונו עדותם הרי זה משלם ק' סלע לאביה דהא הוציא שם רע על גוף הראוי ליסקל עליו. עוד הביא רש"י ז"ל ראיה לדבריו מדגרסינן בתירוצא דרב חייא בר אבין בא לגבות ממון מבעל דכיון דהשתא פריש מבעל מכלל דעד השתא בבעל הבא להפסילה כתובתה מיירי. ולפי דברי ר"ת ז"ל יש לתרץ דמאי דאידכר הכא בא לגבות ממון לאו משום דעד השתא לא איירי בתביעת האב לבעל אלא משום דבעי למימר ובמקום דאיכא נפשות דלא מיירי [עד השתא] בנפש [עדי] הבעל אלא נפש האשה קאמר נמי ברישא בא לגבות ממון מבעל ולעולם בתביעת אב לבעל איירי עד השתא. וכתבו בתוספות דמדברי ר"ת ז"ל שמענו דב' שבאו ואמרו לאיש אחד שאשתו זנתה ולא כוונו עדותם שלא אסרוה עליו דהא כל היכא דאתכחוש קא מחייב ליה לבעל ק' כסף וכל היכא שהוא חייב ליתן מאה כסף אשתו מותרת דהא כתיב בקרא בהדיא ולו תהיה לאשה לא יוכל לשלחה כל ימיו ויש ללמוד מדבריו דאי אתו עדים ואמרי אשת פלוני זנתה שהם צריכין דרישה וחקירה לאסרה לבעלה וסברא הוא דלא גרע מגזלות וחבלות כך כתבו האחרונים ז"ל:

אמר רבא פלוני בא על אשתו הוא ואחר מצטרפין להורגו אבל לא להרגה. מאי קמ"ל דמפלגינן דבורא היינו הך מהו דתימא אדם קרוב אצל עצמו אמרי' אצל אשתו לא אמרינן קמ"ל. פי' אבל לא להרגה לפי שקרוב הוא אצלה אע"ג דמהימנינן ליה להאי סהדוהא לגבי חבריה לא מהימנינן ליה לגבי אשתו והיינו דפלגינן דבורא דידיה דמהימן גבי האי ולא מהימן גבי האי: