נימוקי יוסף על סנהדרין א:

פי' לחתר שם מקום. מותר ללתות לשרות חטים ולכתשן במכתשת ולא חיישי' לחימוץ הואיל וכתשן מיד:

תלמיד אל יורה. כתבו מן האחרונים דג' פרסאות אמרו היינו דוקא כשנטל רשות מרבו אבל בלא רשות אפי' רחוק כמה מילין אל יורה ואם הורה בפניו בלא רשות חייב מיתה ואם הורה לענין אפרישא מאיסורא אפי' במקום רבו. ובלא רשות מותר כדאיתא בעירובין פרק הדר (דף סג.):

כנגד מחנה ישראל. שהיה ג' פרסאות דכתיב ויחנו על הירדן מבית הישימות וכו' ואמר רבה בר בר חנא לדידי חזי לי ההוא דוכתא והוה תלת פרסי וכתיב והיה כל מבקש ה' וגו' דאזלי לגביה משה:

לפלגא. כגון רב דיהבו ליה רשותא למידן ולא להתיר בכורות:

על תנאי. כגון עד שנה או עד שנתים ולא יותר מי מהני בתוך הזמן או לא:

לרב שמן. כשהיה פורש ממנו ויורד לבבל:

ברשותך. רשות נתונה לך לדון:

אמר רב:

לישקול רשותא. דכיון דברשות נחת לא משלם ואפי' טעה בשקול הדעת וכן כתב הרמב"ם ז"ל פ"ו מהל' סנהדרין:

מהכא להכא. מריש גלותא דבבל נקט רשות יכול לדון ולכוף בכל בבל:

מהתם להתם. נטל רשות מנשיא א"י יכול לדון ולכוף בכל א"י ואפי' מהכא להתם כיון שנטל רשות מראש גולה יכול לדון אפי' בא"י:

וכתב הרמב"ם ז"ל פ"ד מהל' סנהדרין מי שאינו ראוי לדון מפני שאינו יודע או מפני שאינו הגון שעבר ראש גולה ונתן לו רשות או שטעו ב"ד ונתנו לו רשות אין רשות מועלת לו עד שיהיה ראוי שהמקדיש בעל מום למזבח אין קדושה חלה עליו עכ"ל:

שבט. לשון שררה ויש להם רשות להפקיר דהפקר ב"ד הפקר דכתיב אשר לא יבא לשלשת הימים יחרם כל רכושו ביבמות בהאשה רבה (דף פט.):

מחוקק. שררה מועטת:

אלו ראשי גליות. שיש להם כח ורשות ממלכי פרס:

בני בניו של הלל. הלל נשיא הוה כדאמרי' באלו דברים (דף סו.) הושיבוהו בראש ומינוהו נשיא עליהם:

אבל לענין הפקעת ממון בני בבל עדיפי וטעמא מפרש בירושלמי משום דראש גולה שבבבל מן הזכרים של בית דוד ונשיא שבא"י מן הנקבות והא דאמרי' פ' מקום שנהגו (דף נא.) אבל מא"י לבבל כיון דאנן כייפינן להו עבדינן כוותייהו דמשמע דבני א"י עדיפי כתב ר"ת ז"ל דה"מ במלתא דאיסור והיתר דבני א"י חכימי טפי דאוירא דא"י מחכים כדאמרי' הכא דאקרי מחוקק מפני שמלמדין תורה ברבים:

שנים שדנו וכו'. משום דקי"ל כר' אבהו דאמר [דף ב:] שנים שדנו אין דיניהם דין והיינו משום דסתם דין הוא בהכרח אבל אם היה ברצון בעלי דינין הוי כפשרה ודיניהם דין דהא ברצונם נעשה. ז"ל רבינו אלפסי ז"ל בהלכותיו יכולים לחזור בהם ה"מ בשאין מומחים או לא קבלינון עלייהו בעלי דינין אבל אי הוי מומחין או קבלינון עלייהו בעלי דינין דיניהם דין ואפי' חד מומחה דיניה דין כדכתבינן לעיל עכ"ל:

ושנים שעשו פשרה וכו'. לאו דוקא שנים דה"ה חד דכיון דבעי קנין [פשיטא] דביחיד נמי מהניא ואיכא למידק מ"ש גבי פשרה דבעי קנין והלא מחילה אינה צריכה קנין כדמוכח בקדושין (דף טז.) דאמר שמואל ש"מ עבד עברי גופו קנוי דאי לא נימא ליה באפי תרי זיל ויש מתרצין דלא דמי למחילה דהתם כיון דמחיל דבר המסויים אפי' בלא קנין סגי אבל הכא דלא ידע כמה יאמרו לו שימחול לא סמכא דעתיה והלכך צריך קטן ובהכי סגי דאין לאחר קנין כלום:

ויש חילוק בין פשרה לדין דבדין אזלינן בתר הרוב ובפשרה אם רבים הם הפשרנים צריך שיסכימו כולם כדאיתא בפ' בתרא דמס' ע""ז (דף עב.) דאמרי' כדשיימי בי תלתא אפי' תרי מיגו תלתא כדאמרי בי תלתא עד דאמרי בי תלתא:

והשתא דאסיקנא דבפשרה אפי' חד סגי הא דנקט רשב"ג תרי הכי אמרי' בגמ' האי דקאמר תרי כי היכי דליהוי עלייהו סהדי. וכתבו המפרשים ז"ל עלה מהא שמעינן שהפשרנין יכולים להיות עדים וה"ה לדיינין:

כתב בעל העיטור ז"ל. בתשובת הרב הקדוש ז"ל דבתר קנין פשרה לא מצי טעין חד לחבריה משום קנין בטעות וכו' אבל פשרה שעושין מפני שאין לו ראיה או שטר ואח"כ מצא הראיה ההיא ודאי כקנין בטעות הוא וחוזר. עוד כתב ז"ל רבינו אלפסי בתשובה מי שחייבוהו ב"ד שבועה חמורה ועשו ביניהם פשרה ואח"כ ראו שלא היה עליו אלא חרס סתם יכול הוא לחזור שיש לו לומר אילו היה יודע שאין עליו שבועה לא היה עושה הפשרה וה"ל קנין בטעות:

ומי שנתחייב שבועה ונתן ממון לפטרו משבועה ואח"כ מצא [מלוה] ראיה שנתחייב בממון הפשרה בטלה דכיון שנתחייב בממון אין כאן שבועה אבל עשו פשרה ולא הזכירו שבועה הפשרה קיימת:

ביצוע. זו פשרה:

איש פלוני אתה זכאי וכו'. וא"ת מאי ביצוע שייך אחר שגמרו להם דינם כתבו בתוס' [ד"ה נגמר הדין] דרוצה לומר שלא יטעו אותו אח"כ לומר לו יראים אנו שמא טעינו בדין כדי שיעשו פשרה אלא יקוב הדין את ההר וכתב הרמב"ם פכ"ב מהל' סנהדרין אע"פ שרצו בעלי הדין בפשרה יש להם לחזור ולתבוע את הדין עד שיקנו מיד שניהם:

מנין שלא ישתוק. אם רואה שהרב טועה בדין: