נימוקי יוסף על סנהדרין טז.

מכשף בגמרא [דף סז.] יליף מנא ליה דבסקילה:

הבא על האם בשוגג חייב עליה שני חטאות דבכולהו עריות כרת כתיב וכתיב בהו חלוק חטאות אפילו בגוף אחד כדאמרינן בפרק בתרא דמסכת מכות [דף יד:] לחייבו על אחותו שהיא אחות אביו והיא אחות אמו והכא נמי כתיב בה חלוק לרבנן כדמפרש בגמ' [דף נג:]:

משום אשת אב אם נתקדשה לו אחרי כן אלא משום אם. וטעמא מפרש בגמרא:

בין לאחר מיתת אביו. אחיוב דאשת אב קאי דמרבה ליה אף לאחר מיתה כדמפרש בגמרא:

אבל שם אשת איש לאחר מיתה לא קאמרינן:

בין מן האירוסין. דכיון דקדשה אשתו היא דכתיב כי יקח איש אשה משעת קיחה נקראת אשתו והך קיחה דקידושין היא דגמרינן קיחה קיחה משדה עפרון (קדושין דף ב.):

עד שיפרש את השם שיזכיר את השם אבל אם לא הוציא שם מפיו אלא שמע שם שיוצא מפי אחר וברכו פטור:

כל היום. כל זמן שהיו נושאין ונותנין בבדיקת העדים בכנוי האי כנוי לאו כנוי השם קאמר אלא ב"ד היו מכניס בדבריהם הקללה כלפי אחרים כמי שמהפך דבריו ומדבר כאדם שתולה קללתו באחר קרי ליה כנוי בלשון חכמים ויש לו כמה חברים בשבועות וגם בלשון המקרא ואל אדם לא אכנה כי לא ידעתי אכנה:

כלומר היו דנין עמהן ובודקין אותם בכנוי היאך אמר יכה יוסי את יוסי ולהכי נקיט יוסי דד' אותיות איכא כשם בן ד' אותיות דאינו חייב אלא על שם המיוחד דהיינו שם בן ד' אותיות ולהכי נקט יכה זה את זה דילפינן לקמן דאינו חייב עד שיברך שם בשם:

נגמר הדין ושוו לומר חייב הוא:

לא היו הורגים. לא היו יכולין להרגו ע"פ עדות ששמעו שהרי לא שמעו מפיהם אלא קללת כנוי:

אלא מוציאין כל אדם לחוץ. דגנאי הוא להשמיע ברכת השם לרבים:

וקורעין בגדיהם ולא מאחין. עולמית וטעמא מפרש בגמ':

אף אני שמעתי כמוהו. ואינו צריך לחזור ולהזכיר ברכת השם:

[דף ס:] אחד העובד מפרש בגמרא:

המזבח. שוחט:

ואחד המקטר וכו'. ובגמרא מוקי לה לכולה מתני' בשאין דרכה של ע"ז לעבדה בכך ואפ"ה אהנך עבודות מחייב כדיליף לה בברייתא:

והמקבלו עליו באלוה. אפי' באמירה בעלמא כגון האומר לו אלי אתה דאתקש לזביחה דכתיב וישתחוו לו ויזבחו לו ויאמר אלה אלהיך ישראל וגו':

ל"א המקבלו עליו באלוה שלא בפניו והאומר לו אלי אתה בפניו ותנא סיפא לגלוי רישא דאי תנא רישא ה"א הנ"מ בפניו אבל שלא בפניו לא תנא סיפא בפניו מכלל דרישא שלא בפניו ואפ"ה חייב:

אבל המגפף . שלא כדרכה עובר בלא תעשה:

הפוער עצמו. מתריס רעי לפניו וזו היא עבודתו וחייב עליה מיתה:

מרקוליס. מצדדין ג' אבנים אחד מכאן ואחד מכאן ואחד על גביהן וקורין אותו מרקוליס ועובדין אותה בזריקת אבנים:

שימסור למולך. מוסרו ביד הכומרים:

ויעביר באש. בגמרא [דף סד:] מפרש היכי הוו עבדי ויליף מקראי דתרוייהו בעי':

פיתום. זה המכשף:

המדבר משחיו. מעלה את המת מן הארץ ויושב לו בשחיו תחת זרועותיו ומדבר שחיו אישולש בלע"ז:

זה המדבר בפיו. כדמפרש בגמרא [דף סה:] חיה יש ששמה ידוע ומכניס ממנה עצם לתוך פיו והעצם מדבר מאיליו ע"י כשפים:

הרי אלו בסקילה. כדכתיב באבן ירגמו אותם דמיהם בם:

והנשאל בהם. שבא ושואל להגיד לו דבר העתיד כגון שואל אוב:

באזהרה. דאל תפנו אל האובות ואזהרה דמכשף גופיה מלא ימצא בך וגו' וחובר חבר ושואל אוב וידעוני:

המחלל את השבת. דחשיב ליה תנא בנסקלין כגון שחללו במלאכה גמורה:

שחייבין על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת. כגון דבר שיש בו מעשה ומלאכת מחשבת אסרה תורה ולא המתעסק:

עד שיקללם בשם. שיקללם בשמות הגמורים:

קללם בכנוי. כגון שדי צבאות חנון ורחום:

[דף סו:] אינו חייב. סקילה:

עד שתהא נערה. אבל קטנה שקדשה אביה הבא עליה בקטנותה אינו בסקילה ופלוגתא דתנאי היא איכא למ"ד בחנק ואיכא למ"ד פטור לגמרי:

בתולה ולא בעולה וכו'. ואפילו נכנסה לחופה ולא נבעלה דקרינא ביה בתולה מיהו לא קרינא מאורסה:

והיא בבית אביה למעוטי מסרה האב לשלוחי הבעל וזנתה בדרך:

באו עליה שנים. ועדיין היא בתולה כגון שבא הראשון שלא כדרכה:

הראשון בסקילה דמשכבי אשה כתיב והשני בחנק בעולה היא והך סתמא רבי היא דאמר שלא כדרכה נפקא ליה מכלל בתולה לקמן:

[דף סז.] המסית זה הדיוט. מסית דחשבינן ליה בנסקלין זה הדיוט שהסית אבל נביא שהסית אינו בסקילה אלא בחנק כדמפרש בגמרא:

והמסית את ההדיוט. הוא בסקילה הא מסית את הרבים כגון עיר הנדחת בחנק כדמפרש בגמרא בסנהדרין:

ירושלמי גרסינן מה בין מסית למדיח מסית אומר בלשון גבוה מדיח אומר בלשון נמוך מסית אומר בלשון הקדש מדיח אומר בלשון הדיוט בין מסית את הנביא למסית את ההדיוט אבל מצינו חלוק בין נביא שהסית להדיוט שהסית דבהדיוט כתיב סקילה וסקלתו באבנים וגו' ובנביא כתיב והנביא ההוא או חולם החלום ההוא יומת ומיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק:

אמר לשנים. יחד:

והן הן עצמן נעשים עדים ואין צריכין להתרות בו כשאר כל חייבי מיתות אלא מביאין אותו לב"ד דכתיב לא תחמול ולא תכסה עליו:

והוא אומר. הניסת צריך להשיבו יש לי חברים רוצים בכך ואמור לי בפניהם:

ואינו יכול. שאינו רוצה ואומר איני יכול לפרסם הדבר מפני יראת ב"ד:

מכמינין. לשון מארב תרגום וארב ליה ויכמון ליה כלומר מעמידים לו מארב אחורי הגדר לשמוע דבריו:

ביחוד. כלומר אין איש עמנו ועכשיו אתה יכול לומר מה שאמרת לי:

האומר אעבוד. באחת מכל הלשונות הללו הוי מסית וחייב:

המדיח זה האומר וכו'. בגמ' מוקי לה במדיח עיר הנדחת:

העושה מעשה:

ממש בסקילה:

ולא האוחז את העינים:

מראה לבריות כאלו היה עושה ואינו עושה כלום:

שנים מלקטין קשואין. בפנינו במכשפות:

אחד מהם לוקט וחייב וחבירו לוקט ופטור כיצד העושה מעשה שהיה כאן שדה קשואין ולקטה ממש בכשפים חייב האוחז את העינים הראה לנו כאלו כולם נתקבצו במקום אחד והקשואין לא זזו ממקומן פטור:

גמ' נוהגין בו חול. דהכי משמע גופיה דקרא את אביה היא מחללת שנוהגין בו חול:

גרסי' בגמרא [דף נד:] אימרתא בת טלי בת כהן שזנתה הות אקפה חמא בר טוביא חבילי זמורות ושרפה אמר רב יוסף טעה בתרתי טעה בדרב מתנה וטעה בדתניא ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם בזמן שיש כהן יש משפט בזמן שאן כהן אין משפט. פי' חמא בר טוביא בדורות האחרונים היה:

בדרב מתנה. דמפרש למתני' דשריפה בפתילת של אבר היא:

בזמן שיש כהן. לשכת הגזית וכתבו המפרשים ז"ל ה"ה דמצי למימר דטעה באחריתי דסמוך בעינן ואיהו לא סמוך ואי קשיא לך והא קי"ל [דף מו.] דב"ד מכין ועונשין שלא מן הדין כגון אותו שרכב [על] סוס בשבת והביאוהו לב"ד וסקלוהו י"ל דהתם סנהדרי גדולה הוא ורב גובריהו אבל ב"ד בעלמא לא ואע"ג דאמרינן קץ ידא מאדם אחד שהיה רגיל להכות את חבירו ואמרינן נמי לעיל אי קטל נפשא ליכהיוה לעיני היינו לענשו בקצת מה שחייבה עליו תורה כגון שיכהו עיני ההורג שנתחייב מיתה וכיוצא בזו אבל לחייבו לגמרי כדין תורה לא עכ"ל:

ותו אמרינן בגמ' [דף סו.] א"ר יהושע בן קרחא בכל יום דנין את העדים בכנוי:

אמר רבי חייא בר אבא השומע הזכרה מפי הע"ז בזמן הזה אינו חייב לקרוע שאם אתה אומר כן נתמלא כל הבגד כלו קרעים. פירוש השומע הזכרת ברכת השם בזמן הזה אין אימת ב"ד מוטלת עליהם לדון חייבי מיתות:

נתמלא כל הבגד לפי שהדבר תדיר שאין מתיראין מב"ד וכתבו המפרשים ז"ל דאפילו על הכנוים קורע כדדייק מינה בגמרא וכתבו דמזכיר את השם בלע"ז הרי הוא ככנוי ע"כ. אמר המחבר ונ"ל דבזמן הזה עע"ז וישראל שהמיר דתו שוין לדין זה אבל אם אירע שישראל פקר כולי האי חייב לקרוע השומע דהא ליכא למימר נתמלא כל הבגד וכו' דלא שכיח דפקר ע"כ לשון המחבר:

אמרי' בגמרא והשני אומר אף אני כמוהו [דף ס.] אמר רשב"ל שמע מינה אף אני כמוהו כשר בדיני ממונות ובדיני נפשות ומעלה הוא דעבוד רבנן והכא כיון דלא אפשר אוקמוה רבנן אדאורייתא דאי ס"ד פסול הכא משום דלא אפשר קטליה ליה לגברא. פי' ומעלה הוא דעבוד בדיני נפשות וממונות שהצריכו כל העדים לפרש עדותם וכן גבי עדים זוממים אם אחר שהעיד הא' אמרו לשני אתה מעיד כך כמו שהעיד חברך ואמר איה או אין דשניהם טעם אחד בלשון ארמי הרי עדותן עדות ואם נמצאו זוממין חייבים כדאמר רבא [ד' סה:] שאני עדים הואיל וישנן באיה כלומר שאין בו הקשת שפתים שהרי אותיות אלו מאותיות הגרון הן שאין בהן הקשת שפתים שיש בהן מעשה והואיל שכן אפילו כשהיה בהן הקשת שפתים שיעיד ממש לא חשבינן ליה מעשה והארכתי בזה אף על פי דקאמר לה רבא גבי מגדף דלא חשיב הקשת שפתיו מעשה כדי לברר מילתא דרבא דהתם:

והכא כיון דלא אפשר לפרש מפני כבוד ה' קטלינן ליה וכו'. בלא הגדת עדים:

מתני' [דף ס:] הנודר בשמו והמקיים וכו'. :

גמ' שמור לי. המתן לי:

שלא יגרום לאחרים. לעכו"ם: