נימוקי יוסף על סנהדרין טו.

ויחי ויקם על רגליו. אותו הנקבר נביא שקר היה הוא הנביא אשר השיב את עדו לאכול ולשתות בבית אל ונענש עדו על ידו והמיתהו האריה וכשמת לאחר ימים קברוהו אצל אלישע ולא הוכשר הדבר לפני המקום שיקבר אצלו והחיהו. ולביתו לא הלך. ואי משום ברכתא דאליהו דא"ל פי שנים היכי מקיימה בהכי אלא ודאי משום שלא הוכשר לפני המקום שיקבר אצל הצדיק הזה:

קבריה דרב. לאישתא בת יומא. ביום ראשון שלה והיו מתרפאין באותו עפר:

אמרו ליה לשמואל. משום דמת וכל תשמישיו אסורי הנאה נינהו דגמרינן שם שם מעגלה ערופה דכתיב ותמת שם מרים וכתיב וערפו שם:

יאות הן עבדין. כדמפרש שהקרקע אינו נאסר:

ג' קברות. הן חלוקין בהלכותיהן:

קבר הנמצא. כגון שהוא חדש ויודע בעל השדה שלא צוה מעולם לקברו שם ובגזלה נקבר:

וקבר הידוע. שקבר שם מדעת בעל השדה:

וקבר המזיק את הרבים. שקבור במקום הלוך רבים ומטמאים באהלו:

מותר לפנותו. פרש"י ז"ל שלא קנה מקומו ואחרים ז"ל פירשו שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו במת וכדאיתא פרק אלמנה לכ"ג (דף סו:) גבי ההיא אצטלא דפרסוה אמיתנא:

מקומו טהור. שאע"פ שגזרו טומאה על הקבר ואע"ג דנטלו משם לא גזרו על זה:

ומותר בהנאה:

דאע"ג דאיסורא דאורייתא היא לא תהא תורת קבר עליו:

מקומו טמא. גזרה דרבנן היא דגזרו טומאה עולמית על הקבר כדי שלא יפנוהו:

מותר לפנותו. לא גזור עליו מפני נזקן:

אסור בהנאה. דאיסורא דאורייתא לא פקעה:

בקבר בנין. שבנה למעלה מן הקרקע דכוותה בע"ז בית שבנאו מתחלה אסור דתלוש ולבסוף חיברו הוי תלוש לענין ע"ז וקבר נמי איתקש לע"ז אבל חפר קרקע אינו נאסר ואפילו חפרו לאביו דלא גזרו רבנן משום כבוד אביו אלא בקבר בנין דבעלמא אסור היכא דהטיל בו נפל גזר באביו בהזמנה בעלמא אבל בקרקע עולם כיון דאינה נאסרת כלל לא גזרינן בה משום כבוד אביו כן כתבו ז"ל בשם התוס':

והא דאמרינן בברייתא דהחופר קבר לאביו והלך וקברו במקום אחר הרי זה לא יקבר בו עולמית אי באביו ממש בהזמנה בעלמא משום כבודו אי באיש אחר אם הטילו שם נפל ונקט אביו משום אורחה דמילתא מ"מ אפי' באיש אחר אסור בהנאה:

כתבו בשם הר"י בן גיאת ז"ל דכיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות אלא משום הנאה דקרובים הלכך אינו אסור אלא במקום שאין מוצאין מקום לקבור אלא בשכר דאית להו הנאה לקרובים בהכי אבל בבית הקברות של רבים שהוא משותף ביניהם שאם אינו כאן נמצא במקום אחר מותר שהרי אין הנאה להם בכך וכ"כ הרמב"ם ז"ל:

איתמר האורג בגד למת. לאחר שמת אבל לחי לכשימות לא:

הזמנה. שהזמינו לכך ונקרא שם המת עליו מילתא היא כאלו כרכו בו:

סודריה דאזמניה. פירשו בו רב אחא ז"ל דלאו דוקא צר ביה תפילין על דעת קביעות דאם כן פשיטא ועוד היכי לימא דצר ביה ולא אזמניה שרי למיצר ביה פשיטי דמ"מ הנחת תפילין זו הויא לה הזמנה ומעשה גמור וחילא קדושה עליה והא לא תליא בפלוגתא דאביי ורבא כלל אלא אפי' צר ביה תפילי לפי שעה קאמר דכיון דאיכא הזמנה מעיקרא ומעשה דהשתא אע"פ שאינו אלא דרך עראי מודה רבא דמילתא :

וכן נראה מפרש"י ז"ל [שפירש] אבל צר ביה ולא אזמניה שרי למיצר ביה פשיטי כיון דלפי שעה הוא דעבד וליכא הזמנה ומיהו ה"מ כשנטלו התפילין אבל בעוד שהתפילין עליהם אסור ובזה סמך זה הרב ומילתא דמסתברא היא אע"פ שכתב וז"ל אבל מפי מורי הרב נר"ו שמעתי דאפילו בשהניחו על דעת קביעות לא מהני בלא הזמנה דמעיקרא ומעשה דהשתא עכ"ל. עוד כתב ז"ל כל מאי דאמרינן הכא היינו הזמנה דמשמשין אבל הזמנה דגוף הדבר עצמו מהניא כגון עבוד עור הקציצה של תפילין ועבוד הקלף עצמו אי עבדינן לשמה אסור להשתמש בהן חול בהך הזמנה גרידתא:

ולענין עבוד קי"ל דלא שנא ספרים ול"ש תפילין ומזוזות צריכין עבוד לשמה אבל רצועות של תפילין לא בעי עבוד לשמה דמשמשים נינהו והזמנה במשמשים לאו מילתא היא והכי משמע התם במנחות [דף מב:] בפלוגתא דרבנן ורשב"ג:

מותר המת. גבו צדקה למיתי מצוה או לעניים מתים יניחום לצורך אחרים:

מותר המת. לשם מת פלוני:

ליורשיו. ליהנות מהם ואי קשיא אמאי ליורשיו נימא אדעתא דידיה יהבי אדעתא דיורשין לא יהבי כדאמרינן בב"ק [דף קטז.] דאדעתא דאריא אפקריה אדעתא דכ"ע לא אפקריה י"ל דלא אמרת הכי אלא בהפקר שאינו מוציאו מרשותו אבל במתנה שנותן לחבירו ומוציאו מרשותו בודאי לא על דעת שיחזירו לו כלום עשה ועוד דבר מועט מסתמא כל אחד גמר ויהיב:

מזרקין בו כלים. זורקין בגדיהם עליו יותר מן הצורך מפני חבתו ומחמת צער מתכוונים לאסור כל ממונם עליו:

מצוה על אחרים. הרואין אותן להצילן וליטלן מעליו דאין השבת אבידה גדולה מזו: